https://www.tipot.co.il

מורה הנבוכים הגדול - הרמב"ם - כותב כי זה ששני סוגי אישיות כל כך שונים כאיש ואישה יכולים לחיות יחד הוא פלא גדול ביותר ואף מוסיף כי מן הנמנע הוא ששני בני הזוג יסתדרו זה עם זה לחלוטין. בשורות הבאות, ננסה לנתח את הדברים, ולהגיע לתובנות שיהפכו את חיי הנישואין שלנו לחיים מאושרים יותר. נקדים ונאמר, כי אם נתבונן מעט, נגלה כי רובם המכריע של הזוגות המתלוננים על קשיים, החלו להתלונן על כך תקופה מסוימת לאחר נישואיהם, מה שמצביע על כך כי התקופה הראשונה עברה עליהם ללא קשיים מיוחדים במקרה הגרוע או, במקרה הטוב ביותר, בטוב ובנעימים.

למען האמת, זה גם מסתבר בהיגיון, שכן לשם מה איש ואישה נישאים זה לזו אם אינם חשים מאושרים יחד? מן ההכרח אפוא לומר שכשהם נישאו הם כן חשו מאושרים.

וכאן הבן שואל: אם כן, מה אירע? להיכן נעלמה תחושת האושר הזו? על מנת להבין להיכן נעלמה התחושה הזו, יהיה עלינו להבין קודם מהיכן היא נבעה, כלומר: מה היה מקורה של תחושת האושר הזו ומה הייתה הסיבה שגרמה לה לצוץ?

לשם כך, עלינו לחזור אחורה מספר שנים לתקופה שבה האיש והאישה היו רווקים. תקופה זו שנתמקד בה שהיא תקופה שמתחילה בערך בסוף שנות העשרה ונמשכת עד לבוא האיש או האישה בברית הנישואין, אינה תקופה קלה בעבור הרווק המתבגר. בתקופה זו עוברים עליו שינויים לא פשוטים, והוא מתחיל לחוש יותר ויותר את הצורך במישהו שיהיה קרוב אליו, מישהו שיהיה רק שלו. ככל שעוברות השנים התחושה הזו רק מתעצמת, וללא כל קשר לעצמאות שהוא מגלה וליכולותיו המתפתחות, בתוך תוכו הוא כמה לקשר הקרוב הזה עם בן זוג.

תקופה זו מאופיינת גם במתחים ובאי הסתדרות עם בני המשפחה הקרובים בפרט ולפעמים גם עם החברים, על רקע זה של העצמאות מחד והצורך החיוני במישהו קרוב מאידך, דבר שהסביבה לא תמיד מבינה אותו, ולכן המתבגר חש לעיתים בודד בעולם זר מנוכר.

סוף סוף מגיע היום המאושר והנה הבחור או הבחורה מוצאים זה את זו ומחליטים להקים את חייהם במשותף. בשלב זה הם חשים אושר שאין דומה לו משום שבעיני רוחם הם כבר מדמיינים את עצמם שבים לאותה תקופה שלפני כל ההסתבכויות, אותה תקופת ילדות שכרגע מצטיירת בעיניהם ממרחק השנים כתקופה מאושרת למרות שבאמת יכול להיות שזה לא היה כך, אך כעת היא נתפסת כתקופה חסרת דאגות בה הילד סמוך ובטוח על הוריו שיעשו הכול למענו מבלי הבט על מעשיו הוא ואינו דואג דאגה אמיתית מכלום. כעת, סבור הבחור המאושר, חוזר הוא לאותה תקופה בה הוא היה קשור עם מישהו אחר והרגיש שצרכיו מסופקים די צרכן.

חולפת תקופה והנה מתברר לבני הזוג להוותן כי לא דובים ולא יער, המצב נשאר בדיוק כמו שהיה קודם ולא חל בו שום שינוי, כל אחד נשאר לעצמו וכל האחדות אינה אלא עניין פיקטיבי שצריך להחיות אותו בכל רגע מחדש, לא משהו שבן הזוג תופס אותו כמובן מאליו כי אם משהו שתלוי מאוד במעשים של כל אחד מהם, וכאן מגיע רגע המשבר.

ברגע שאתה קולט שנשארת בדיוק במצב בו היית לפני הנישואין מבחינת הקשר עם הסביבה – שכעת זה בן הזוג - וגם כעת אתה צריך לחדש אותו כל הזמן והוא לא מגיע אוטומטית, אתה שואל את עצמך: מה לי ולצרה הזו? והלא יכולתי להישאר רווק ולדאוג רק לעצמי ולסבול בשקט במקום להינשא ולהוסיף לכל צרותיי גם בן זוג ומשפחה על הראש! על מנת שנוכל להתמודד עם התחושות הללו צריך להפנים מהי מהות חיי הנישואין ולהגיע למצב של יציבות שימנע מראש מחשבות שכאלה. בשביל היציבות הזו כאמור עלינו לחזור לנקודת הפתיח לבחון אותה לעומק ולנסות להעצים אותה. מדוע בעצם היינו מאושרים? משום שחשבנו שהנה הגיע הרגע בו אנו יכולים לנשום לרווחה, להניח את כל בעיות העבר מאחרינו ולפתוח דף חדש עם בן אדם חדש.

כחלק מכל מכלול השאיפות הללו נכללה גם התפיסה – השגויה לפעמים – שבן הזוג שלנו מודע היטב למה שעובר עלינו ושגם עליו מן הסתם עוברים תחושות דומות, ואשר משום כך וודאי יקל עלינו לבנות חיים משותפים כאשר לשתינו אותה המטרה בדיוק. ובכן, השאיפה לכשעצמה היא לגיטימית לחלוטין, רק שהמחשבה שיקרה פה משהו מאליו לא תמיד ריאלית. ייתכנו מקרים בהם באמת בני הזוג חשים זה את זה בצורה כזו שכל אחד יכול למלאות את צרכיו הרגשיים של השני בשלמות, אך במקרים רבים חילוקי דעות ואי הבנות פורצות על רקע זה של אי הבנה רגשית. אין זה אומר שבן הזוג הוא בן אדם רע, זה רק אומר שהוא לא מבין אותי ולכן אינו יכול לספק את צרכיי.

הדרך לפתור את הבעיה הזו היא באמצעות שיחות נפש רבות בהן יספר כל אחד על עצמו ועל השאיפות שלו. אך על מנת לגרום לשיחות אלו להיות אפקטיביות הן מוכרחות להיות מנקודת מוצא של פתיחות מכסימלית והתובנה כי בסופו של דבר כל אחד מעוניין לגרום לשני רק אושר ולא חלילה להרע לו או לנסות לחנך אותו. אין חינוך במוסד הנישואין. כל אחד מגיע כמו שהוא והשני צריך לקבל אותו בדיוק כך. יש כאלה שקולטים אחד את השני מתחילה ויודעים לקראת מה הם הולכים מראש, וישנם כאלה שלא. אך הצד השווה שבכולם צריך להיות המוכנות לקבל את בן הזוג כמו שהוא ולא לנסות לשנות אותו. כאמור, נקודת המוצא הזו תביא לחשיפה מרבית של בני הזוג זה כלפי זו ותפתח צוהר לעולמו הפרטי של כל אחד מהם ולשאיפותיו הכמוסות, מה שיתווה את הדרך והאפשרות להבנה רגשית של אחד כלפי השני. חשוב להדגיש כי כל זה לחלוטין אינו קשור לחילוקי הדעות שוודאי יהיו תמיד ושגם אין טעם לנסות למנוע אותם, אך אפשר לחיות חיים מאושרים איתם יחד, ואדרבה, חיי נישואין מוצלחים הולכים שלובי זרוע עם חילוקי דעות, משום ששני אנשים שונים מן ההכרח שגם דעותיהם יהיו שונות, דווקא על ידי הבעת דעה בקול רם מבלי לחשוש מעימות שעלול להיווצר בשל כך אפשר לגבש מסקנות ולהגיע לתובנות משותפות, מה שאין כן אם כל אחד נמנע מלהביע את דעתו כדי שלא להביע דעה הפוכה מהשני ולא להתעמת איתו, התוצאה היא שהוא מתבשל במיץ של עצמו ולא מתקדם לאף מקום.

זו ורק זו – בצירוף סייעתא דשמיא כמובן - הדרך היחידה להגיע לחיי נישואין בריאים ולגרום לבן הזוג את תחושת האושר המיוחלת אשר בשלה הוא רצה להינשא, להביא  את השני למצב  בו הוא יוכל לחיות לצידך בצורה טבעית מבלי שיהא לו צורך להסתיר ממך משהו, או להרגיש בתפקיד שחקן אורח קבע.