https://www.tipot.co.il

פותחין בדבר מלכות, מדברי הרבי:
צדק בהטענה שקשה לעקור מקום דירתו ממקום שדר בו כחמשים שנה, ובפרט שענין פרנסתו שם, ובית מסחרו שם, אלא שכיון שהוזהרנו ביחוד על אונאת האשה (ראה בשו"ע רבנו הזקן הלכות אונאה בסופם) כי רכות בטבע וכו', יש לפייס דעתה של זוגתו תחי' של הנ"ל בענינים אחרים, ולא להסתפק בשכנוע ע"י טענות שכליות של המוח בלבד. 
איגרות קודש  כרך יח ו'תתקצח

וצריך ליזהר מאוד באונאת אשתו שלא לצערה בדברים שמתוך שדמעתה מצויה פורענות אונאתה ממהר לבא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו וכך אמרו חכמים לבני דורם כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.
שולחן ערוך לאדמו"ר הזקן כרך ו', הלכות אונאה וגניבת דעת, ס' ל"ב.

נביא במאמרנו זה כמה דוגמאות של עניינים בעבודת השם הממחישות כיצד הקיצוניות של בעל תשובה יכולה להביא להבנות ולמעשים לא נכונים:

א. "ביטחון בהשם"

בחסידות מוסבר כי על אף הביטחון בהשם יש לעשות כלים בטבע.
מצד הרצוא, אנחנו מעוניינים להיות רק באמונה שהשם יפרנס וממילא אין צורך לעבוד.
מצד השוב, אנחנו עלולים לעבוד ולשכוח שהברכה היא מאת השם.

הדרך הנכונה היא השילוב בין השניים.
כלומר: לעבוד - לעשות כלים, ועם זאת, לזכור שהשם שולח את השפע. הכוונה היא לא שנחתום בביטוח לאומי, אלא שנצא לעבוד בפועל ממש. לא חייבים לעבוד במקצוע של קדושה, אדרבה, 'בכל דרכיך

דעהו'. אפשר למשל: לעבוד במחשבים ולגלות שם אלוקות. יש בכך יתרון, כשיוצאים לשוק העבודה אפשר להפיץ את המעיינות במקומות שטרם הגיעו אליהם.

ב."אהבת ישראל"

בחסידות מבואר באריכות המעלה של כל יהודי וגודל אהבת ישראל הנדרשת מאיתנו לכל יהודי ויהודי. ואכן, רואים כי מי שנמצא ב"אורות" מדבר גבוהה גבוהה על כך, ויחד עם זאת, לפעמים מגלים שעם

כל הדיבורים היפים שוכחים את החבר הכי קרוב אלינו או אפילו את המשפחה.
(שאל פעם מישהו בהתוועדות: 'מה היית עושה עם אחרי המקווה לפני שבת כשאתה כבר לבוש בסירטוק לשבת היית רואה אישה ברחוב עם 4 ילדים קטנים – היית עוזר לה?' 'בוודאי שכן', 'אז מה אם

אשתך שמחכה בבית עם  4 ילדים קטנים?')
תנועת הרצוא, כאמור, עשויה לסנוור אותנו ולמנוע מאיתנו לראות את הזולת הקרוב אלינו במקרה הטוב, או לגרום לנו "לשרוף" את הקרובים אלינו במקרה הפחות טוב. המטרה היא כמובן לחבר את שני

הצדדים - לאהוב כל יהודי, וקודם כל את האישה, הילדים, החבר והשכן. .(מצד הכלים, עניי עירך קודמים).

ג. "שמחה"

שמחה היא יסוד בחיים של חסיד. יחד עם זאת, יש זמנים בהם אנו נדרשים גם לרצינות. בנוסף, שמחה לא חייבת להתבטא בריקודים והוללות. נאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים) אפשר לשמוח

בלימוד התורה, מדובר בשמחה שמגיעה מ"עבודה", "עבדו את השם בשמחה", שמחה היא דבר פנימי.
גם כאן, התנועה של הרצוא עלולה להביא לעודף שמחה שלא תמיד במקום, ונדרשת כתמיד המומחיות שבאיזון.

ד."הפצת המעיינות"

אחת התכונות של תוהו היא להתרכז בעצמו ולא לראות מי מסביבו ולשלול ("לשרוף") את העולם, כך גם נראים "המבצעים". מצד אחד, יש מסירות נפש ראויה להערכה בכך שעושים מבצעים עד הרגע

האחרון לפני שבת (אם האישה מוכנה לכך). אבל מצד שני, לא רואים בכלל מי מולנו וחושבים שאפשר להגיד הכל לכולם. לפעמים שוכחים שרק לפני כמה ימים היינו בצד השני והיו דברים שלא יכולנו

לסבול שעושים לנו והנה כבר "בשם הרבי" חושבים שכך צריך לעשות לאחרים.
אם "לא סבלת" שמטיפים לך, למה אתה חושב שעכשיו אתה צריך להטיף לכולם? (פשוט צריך קצת רגישות לזולת, ובלשון הרבי לא להוריד לאחרים את האף..) דבר נוסף , כתוב: "קשוט עצמך לפני

שתקשוט אחרים", היינו, שבן אדם צריך לעבוד על עצמו כדי להפיץ את המעיינות, כדי להיות נר להאיר צריך קודם להאיר מבפנים. נכון שהרבי מסביר שגם אם לא הפנמנו עדיין את כל העניינים זה לא

סותר את זה שנצא למבצעים, אך, לא כשיטה. לכתחילה, חסיד צריך להשקיע בעבודה עצמית ובתיקון המידות שלו כדי שיוכל להשפיע על אחרים.

ה."אין עוד מלבדו"

זה שאין עוד מלבדו, לא סותר את העובדה שצריך להתייחס בכבוד לעולם הגשמי ולאנשי העולם בכלל ("איזהו מכובד? המכבד את הבריות"). זה בדיוק החידוש של החסידות, שאין עוד מלבדו זה בתוך

העולם, ו"בכל דרכיך דעהו", אך כיוון שזה מצריך תנועות הופכיות זה לא תמיד מצליח. למה למשל בעל תשובה שהיה ספורטאי מרגיש עכשיו שספורט זה ביטול תורה, הוא לא יודע שהיות הגוף בריא מדרכי

השם הוא? האם ללכת למכולת זה לא חלק מעבודת השם? הענין הוא שכל דבר שאדם עושה, יעשה אותו כראוי ובמידה הנכונה.

החידוש המובא בפרק ו' בתניא, הינו שאם תעשה את אותם הדברים לשם שמיים אז תגלה אלוקות בכל מקום. אין צורך להישאר בבית המדרש כדי "להתחבא" מהעולם "השפל", כי
הרי גם לצאת לטיול עם האישה זה קדושה, גם לשחק עם הילדים זה קדושה, אפילו לדבר עם ההורים דברי חולין (ואפילו בשבת) זה קדושה.

הרב נדב כהן - אסנט צפת