https://www.tipot.co.il

שש המילים הגורליות

בזמנו של הרב הקדוש המגיד רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זיע"א, היה איש אחד גר במלון בכפר אצל שר אחד משרי פולין. 

והאיש היה חייב ממון רב להשר, ולא היה ביכולתו לשלם לו. ותפש השר את האיש ואשתו ובניו והכניס אותם לבית הסוהר, 

לכל ימי חייהם. והאיש ובני ביתו ישבו שם ימים רבים, עד שבא עת שאשתו ילדה שם בן זכר. ובאו אנשים חשובים להשר, 

והפצירו בו שיתן חירות ורשות להשוכר ואשתו ומשפחתו ביום השמיני למול את בנו. ונתן להם רשות ויצאו מבית הסוהר, והשר 

העמיד שומרים אצלם שלא יברחו. ונתאספו עשרה יהודים מהסביבה, ומלו את הילד, ועשו סעודת ברית מילה, ובא גם כן 

הסוהר הראשי מהחצר להשתתף בסעודה, ושתו י"ש הרבה עם הסוהר, עד שהיטיב לבו ביין.

אמר הסוהר להקרואים: "הנה, יש לי שלשה סוסים טובים, אשר הם קלים במרוצתם כמו הצבאים. ואם תשלמו לי, אז אקח את 

השוכר ואת אשתו ובניו, ואוליכם לעיר הרחוקה מכאן עשר פרסה בלילה הזה". כי היו ימי החורף, אשר הדרך חלקה בתכלית 

והלילה ארוך מאד. והסכימו כולם לזה, ונתנו לסוהר כסף, ולקח את האיש ובני ביתו, וברחו בתחילת הלילה. והשומרים היו כולם 

שיכורים מריבוי שתיית הי"ש, ונרדמו ולא ידעו מזה כלל. והנה, בזמן קצר נסעו שלש פרסאות מהחצר, ונזכרו ששכחו את הילד 

הנימול. ובכו בכייה רבה, והיה בדעתם לחזור. ולא רצה הערל, כי היה ירא לנפשו כי יתוודע להשר שגנבם. ונסע עד שבאו בסוף 

הלילה אל עיר אחת, והערל חזר לדרכו. והנה בחצי הלילה כאשר פג היי"ש מהשומרים, קמו משנתם וראו שברח היהודי ובני 

ביתו. ותיכף הלכו וסיפרו להשר. ושלח השר סוסים רודפים בכל הדרכים ולא השיגם.

סיפרו להשר: שהילד הקטן נשאר בחצר. ולקח השר את הילד, והיה בדעתו שהוא יהיה לו לעבד לעולם. וכאשר בא הסוהר 

מדרכו, סיפרו לו איך שהשוכר ובני ביתו ברחו מהחצר. והסוהר היה איש מוכשר אולם חשוך בנים, ובעיני השר נשא חן. והלך 

הסוהר להשר, וביקש ממנו שיתן לו את הילד והוא יגדל אותו בביתו ויהיה לו לבן. ונתן אותו השר, וגדל אצלו הילד עד שהיה 

בן שמונה שנים, וקרא להסוהר ולאשתו אב ואם. וכשהיה בן שמונה שנים, חנכו לעסוק במרעה הצאן.

פעם אחת היה בשדה עם הצאן, ונפלה קטטה בין הרועים. אמרו לו: "אל תדמה בנפשך שאתה מיוחס לבנו של הסוהר. 

ובאמת אתה לא מבני עמנו, ויהודי אתה". וסיפרו לו את כל המעשה, ולא האמין לדבריהם. ואמרו לו: "אם אין אתה מאמין 

לדברינו, הא לך אות. ראה שאתה נימול, ואנו ערלים". וראה שכן הוא כדבריהם, וחשב בדעתו: אם כן שמזרע היהודים אנכי, רצוני

גם כן להיות יהודי כמו אבי ואמי האמיתיים, וחשב מחשבות איך לברוח לעיר בין היהודים.פעם אחת נסע הסוהר ואשתו מביתם, וידע הנער שיחזרו 

לביתם רק אחרי כמה ימים. ותיכף אחר נסיעתם ברח לנפשו, עד שבא לעיר בין היהודים, וסיפר להם המעשה. ותיכף חלצו ממנו 

את בגדי השעטנז, ולבשו אותו בגדי יהודי וטלית קטן, ונתעכב שם כמו שנה, ולמד א"ב וסדר התפלה. ואחר כך נשלח משם 

לעיר אחרת, כי יראו פן יתוודע הדבר, ושם למד חומש עד לימוד התלמוד, ונעשה בר מצוה. ואחר כך נסע משם לישיבה, ונעשה 

שם למדן בגפ"ת. ומשם לקח אותו יהודי אשר היה גר במלון ללמוד עם בניו, ועסק במלמדות כמה זמנים.

הבעל הבית אשר עסק אצלו בעסק המלמדות, היה מחסידיו שלהרה"ק רבי מיכל מזלאטשוב זיע"א. ופעם אחת כשנסע הבעה"ב

שלו לרבו. אמר להנער: "הנה אני נוסע כעת מחר לרבילזלאטשוב, אם רצונך לנסוע עמי אקח אותך". אמר המלמד: 

"ולמה לא יהיה רצוני בזה? אדרבא, אפשר שהרב הקדוש יגלה לי מקום אבי ואמי". 

למחרת נסעו שניהם לזלאטשוב, ונכנס הבעה"ב במחיצת קדשו, ואחריו נכנס המלמד וסיפר לצדיק את כל הנעשה עמו, ואיך

שהוא אינו יודע מאביו ואמו איה מקום מגוריהם. ולא השיב לו הרבי על זה, רק לקח חתיכת קלף, וכתב על הקלף כמה תיבות, 

ותפר הקלף בתוך חתיכת עור. וציוה להמלמד שילבוש את הקלף תמיד תחת בגדיו, והקלף יהיה כך תפור, ולא יפתח אותו, עד

שיגיע אצלו עת דודים. וכשיעמוד תחת החופה, שיהיה רב או מורה צדק אשר יפתח את תפירת העור, ויקרא מה שכתוב

בהקלף, ורק אחר כך יכול לקדש את הכלה כדת.אחר כך נסע חזרה לביתו של בעל הבית והמשיך לעסוק

במלמדות, והעור אשר היה תפור בו הקלף, לבש מתחת בגדיו תמיד, כאשר ציווה הצדיק, ואף פעם לא פתח ולא ידע כלל מה

שכתוב בקלף. לאחר תקופה נסע ממקום זה למקום רחוק, ועסק גם שם במלמדות, עד שהגיע לפרקו ונעשה בן תשע עשרה שנה, 

אז התחילו השדכנים לשדך לו את בת זוגו. ובמקום שהוא עסק שם במלמדות, רחוק כמו חמש פרסאות, היה דר איש עשיר

בכפר. והאיש היה דרכו לבוא לפרקים אצל בעה"ב שהוא עסק שם במלמדות. ונשא המלמד חן בעיני העשיר מאוד, עד שהיה אוהבו כמו אב את בנו.

להעשיר היתה בת כלילת המעלות, ורצה מאוד לזווגה עם המלמד, כי מאוד נשא חן בעיניו. עד שנגמר הדבר, וכתבו

תנאים למז"ט, וקבעו זמן החתונה. וכשבא זמן החתונה נסעו הבעה"ב והמלמד להעשיר הנ"ל, וכשבאו לקח אותם העשיר

בכבוד לביתו, עד הגיע זמן החופה במז"ט. וכשעמד החתן תחת החופה, נזכר פתאום מציווי הרב הקדוש רבי מיכל, 

שלא יקדש את הכלה כי אם שיהיה תחת החופה רב או מורה צדק, ויראה מה שכתוב בהקלף. אמר למחותנו: "ידידי

מחותני, אי אפשר לערוך את החופה היום". וסיפר לו הציווי מהרבי, שצריך שיהיה רב נוכח תחת החופה, ודחו את

החופה ליום המחר. ותיכף שלח מחותנו מרכבה לעיר הסמוך להכפר, להזמין את הרב לחופה. ולמחר בא הרב, ועשו

החופה כנהוג, וקודם שקידש הכלה, לקח החתן את הקלף מתחת מלבושיו, ונתן להרב שיקרא מה שכתוב בו. וראה

הרב שלא נכתב, כי אם שש תיבות הללו, דהיינו: "איך יכול ליקח אח את אחותו".

כראות הרב את זה, נבהל מאד ועמד כמשתומם, כי לא הבין את פירוש הכתב. והראה להחתן, והחתן כשקרא את 

הקלף נתמלא שמחה גדולה, והתחיל לספק בידיו, ורץ מהחופה בשירה ובזמרה לבית אבי הכלה. ונבהלו כל

העומדים שם, והמחותן נבהל מאוד, כי חשב שאולי שיגעון תפס את החתן. ושאל אותו הרב: "בקשתי שתגלה לי מה 

קרה ולמה אתה כל כך שמח מקריאת התיבות הללו". וסיפר לו החתן את כל המעשה מהחל עד כלה, ואמר להרב, 

ששמחתו הוא, כי דעתו היא, שברור הוא שהרבי הקדוש ראה ברוח קדשו, שהמחותן הוא אבי, והכלה היא אחותי".

אחר כך דרש וחקר הרב מהמחותן מאיזה עיר הוא, וסיפר לו איך שברח מהשר. ושאל אותו הרב: "האם הציל הסוהר 

הציל את כל בני ביתו?", אמר לו: "רק ילד קטן שכחתי שם".  שאל אותו הרב: "כמה שנים עברו מזמן הבריחה?", אמר

שחלפו תשע עשר שנה. אמר החתן: "גם ימי חיי הם תשע עשרה שנה, ואני הוא בנך הילד הנימול ששכחת, והכלה

היא אחותי". ואמר לו כל הסימנים שם, את שם הסוהר ושם השער מהחצר וכו'. ואכן נודע שהמחותן הוא באמת אביו, 

ונפלו זה על זה בבכיות רבות. ואחר כך גדלה השמחה בכפלי כפליים משמחת החתונה. והודו להקב"ה שבזכות 

המגיד הקדוש מזלאטשוב זכו להינצל מאיסור, וזכה למצוא את אביו ואת אמו ומשפחתו.