https://www.tipot.co.il

אך לא את השרים ואף לא את החכמים חיבב והוקיר השולטן. רק אדם אחד היה אהוב

ומקובל עליו הרמב"ם, רופאו היהודי.
כל השרים אשר ראו את יחסו של השולטן כלפי הרופא היהודי לא ידעו כיצד לנהוג,

 אש הקנאה בער בהם בכל עצמתו. עלה על כולם ראש השרים שהחליט שהוא חייב

 לשים לדבר קץ.

כשרקמה תכניתו הזדונית בא אל השולטן ואמר לו "אדוני השולטן דע לך כי רופאך

 היהודי מדבר עליך רעות באזני הבריות". נבהל השולטן ולא האמין. ומה הוא אומר?

 לכך היתה תשובה מוכנה בפי הראש השרים. "הוא אומר כי בית שהנך מדבר, נודף מפיך

 ריח רע, ועל כן אין הוא יכול לשבת בקרבתך".


השולטן היסס לרגע, ואחר כך אמר "אם תתן לי סימן, אדע כי דבריך דברי אמת!" מיד

כשיצא מבית השולטן נזדרז ראש השרים ושם פעמיו לביתו של הרמב"ם. "דע לך, כי

השולטן טוען שנודף מפיך ריח רע בעת שאתה מדבר, ועל כן אין הוא מסוגל לשבת בקרבתך".
שמע רבי משה את הדברים, ובהגיעו ביום המחרת אל ארמון השולטן אחז בידו מטפחת לבנה.

 כאשר פצה פיו לדבר אל השולטן כיסה את פיו במטפחת.

ראה זאת השולטן והבין כי הנה צדקו דברי ראש השרים, מסתבר שהמטפחת זה הסימן אליו

 התכוין ראש השרים, והנה ברגע שאני מדבר משתמש הרופא במטפחת בכדי שלא יריח את

 הריח הנודף מפי. כיון שכך גמר השולטן בדעתו להוציא להורג את רבי משה. הוא שיגר

 שליח אל השר האחראי על ההוצאה להורג וציוה עליו כי בעוד שעה יבוא אליו אדם בכדי

 להתעניין האם קיים את צו השולטן, את אותו אדם תוציא להורג.

ולבית הרופא שיגר הודעה כי יזדרז ללכת למקום ההוצאה להורג ויתעניין שם האם

בצעו את צו השולטן. הרמב"ם ששמע את הבקשה לבש את מעילו ושם פעמיו לקיים

את מצוות השולטן. בדרכו והנה יצאה מאחד הבתים אשה בוכיה ובתחינה פנתה אל הרמב"ם

שיאות להיכנס לרפא את בתה הנוטה למות. הרמב"ם שבתחילה היסס שכן הולך הוא כעת

 במצוות המלך, לא יכול היה לסרב לתחנוניה ונכנס אל הבית בכדי לרפא את הילדה.


כעבור זמן כשגמר הרמב"ם את הטיפול בילדה ניגש למקום ההוצאה להורג כדי להתעניין

 על ביצוע ציוויו של השולטן. כמובן שהיה זה באיחור רב מאד. וכן, כאשר התעניין הרמב"ם

 נענו לו כי קיימו כר את ציוויו של השולטן על הצד הטוב ביותר. מיד כששמע הרמב"ם את

התשובה ניגש לביתו של השולטן בכדי להודיע לו שקיימו את ציוויו. בהגיעו לבית השולטן

הבחין הרמב"ם כי פניו של השולטן אינם ככל הימים ולשאלתו במה חטא. התרעם עליו השולטן

ושאל "מדוע לא קיימת את הציווי שלי ללכת לבית ההוצאה להורג, הלא ציווית, להוציאך להורג

מיד ואם כן מדוע מתהלך אתה חופשי.

השתומם הרמב"ם מאד ופנה אל השולטן ושאל "אמור לי אדוני, מדוע רצית להמיתני בשריפה?

 במה חטאתי לפניך?"
"הן שמתי אותי ללעג וקלס בעיני הבריות", השיב השולטן בקול רועם, העללת עלי באזני הבריות

 כי מפי נודף ריח רע ועל כן אינך יכול לשבת בקרבתי".


"ומי אמר לך זאת" בקש הרמב"ם לדעת. "ראש השרים" השיבו השולטן.
"אם כן, דע לך, אדוני השולטן, כי עלילה דומה טפל ראש השרים גם עליך הוא אמר לי כי

 אתה טוען שנודף מפי ריח רע ועל כן הנחתי מטפחת על פי, לבל יבוא הריח הרע לאפך...".


הבין השולטן כי דברי הרמב"ם נכונים. "אכן היתה זו עלילת שווא ושמח אני כי ניצלת

מכבשן האש. אך דבר אחד אינו ברור לי, מדוע הפר שר הכבשן את הוראתי ולא השליך

 אותך לכבשן? עודם מדברים, ואל החדר נכנס אחד מעבדי השולטן. בידו אחז העבד

 טבעת זהב. "את הטבעת שיגר אליך שר הכבשן" אמר העבד לשולטן. "בקש הוא למסור,

 כי זוהי טבעתו של ראש השרים, שאו שרף אתמול – כפי הוראתך – בכבשן האש".


עתה הבינו הרמב"ם והשולטן היאך ניצל הרמב"ם משריפה. חבק השולטן את ידידו

 היהודי ואמר: "ברוך ה' אלוקי היהודים ששלם לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו".