https://www.tipot.co.il

צעיר אחד ממשפחה הגונה בעיר אשר בה כיהנתי בתור רב ואב"ד, רצה לעלות לארץ הקודש ולתכלית זו החליט ללמוד את מקצוע הנהגות; זה היה לפני כארבעים וחמש שנה, ובעירי לא היה אז רכב ממונע. אחרי שלמד את המקצוע הזה, רכש לו אותו צעיר מונית (אלא שבינתיים לא השיג את הסרטיפיקט, הרשיון, לעליה), והחל להפעיל את המקצוע בעירנו, היינו להיות מוביל נוסעים אל הרכבת וממנה. לאט לאט נכשל בחילול שבת, דהיינו שהחליף את הסדר האמור בזמירות: "מאחר לבוא אל השבת וממהר לצאת"; שהיה מאחר בערב שבת עם הנסיעות והובלת נוסעים עד שעת החשיכה בלילי שבתות ומאידך היה מזדרז להתחיל לקבץ נוסעים בשבתות, מבעוד היום גדול והשעה טרם הגיעה ל"שלוש סעודות".

שלחתי אחריו והוא הבטיח לחדול מזה, אך לא קיים הבטחתו. כה עשיתי כמה פעמים ללא הועיל. אביו, שהיה בעל בית נכבד, חלה בשיתוק חלקי ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בוורשה ובוילנא; סכנה היתה לדבר עמו מזה ולגרום לו עגמת נפש בשעת מחלתו הקשה, פן יקראנו אסון – והפירצה של חילול שבת על ידי בנו עמדה להתרחב בעירי, חס ושלום ולגרוף עוד פורצי גדר, שילמדו ממנו.

ויהי היום ונתקיים בוילנה כינוס רבתי של רבני ליטא שבאו אליו כשלוש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך. הכנס נתקיים תחת נשיאותם של הגאון הצדיק ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כשעל סדר היום: עניני חינוך בכלל ועניני "ועד הישיבות" בפרט. אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים, נתפזרנו איש לעירו. הרכבת, שבה נסע החפץ חיים ורבני הסביבה ואני בתוכם, עמדה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה 8, הקרון, שנכנסו אליו, נתמלא תיכף יהודים עד אפס מקום, שנתאספו כדי לראות ולשמוע את החפץ חיים ולהיות במחיצתו. החפץ חיים התחיל לעשות הכנות לתפילת השחר. אך אני (מכיון שהקדמתי והתפללתי במלון, טרם צאתי אל הרכב), עזבתי את הקרון והלכתי לראות מישהו בחוץ, ברחבה שלפני התחנה. פתאום נפגשתי עם אביו החולה של אותו צעיר, בעל הטקסי, המחלל את השבת. החולה התהלך נשען על מקלו ותחבושת על פניו, ומתקרב אל הרכבת. דרשתי לשלומו ושאלתיו, האם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בתי החולים ולנסוע הביתה?

ויענני האיש: אינני נוסע הביתה כי אם לראדין, אל החפץ חיים.

והוא פתח לספר לי את סיפורו, את מעשה החלום שחלם בלילה זה, והנה הסבתא שלו שנפטרה זה כמה שנים, עומדת לפניו ולוחשת לו עצה: ..."אך לשוא אתה מחפש תרופה למכתך אצל הרופאים, רב לך לשכב בבתי חולים, סע אל החפץ חיים ותקבל ממנו ברכה ותתרפא ממחלתך!"

ויקץ משנתו והנה חלום ותפעם רוחו, ויחליט תיכף לעזוב את בית החולים ולנסוע אל החפץ חיים, על מנת להתברך מברכות פיו. לתכלית זו הנה הוא בא עתה אל הרכבת...

השתוממתי לשמוע את החלום הזה ואמרתי לו:

אינך צריך אפילו לנסוע לראדין, כי החפץ חיים נוסע עתה ברכבת זו ונמצא בקרון זה העומד לפנינו...

התרגש האיש מאוד, כי ראה בזה אות מן השמים, לאמת את דברי הסבתא. הוא מיהר אל הקרון, בו ישב החפץ חיים. מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, "כאילו מונה מעות", וכל הקהל הקשיב ברב קשב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש.

פתאום נצנץ רעיון במוחי: לגלות לחפץ חיים מן הפירצה שבנו של בעל בית זה עושה בעירי לחלל את השבת, כדי שבהזדמנות זו ישפיע עליו שיצווה על בנו לשמור את השבת. לתכלית זו קראתי את בעל נכדתו של החפץ חיים, הגאון רבי הלל גינזבורג, שליוה אותו בדרכו. ביקשתיו לצאת עמי החוצה וסיפרתי לו את כל העניין. אמרתי לו, כי תיכף נשוב אל הקרון ואני אקרא את החולה-החולם החוצה, שם אדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור לחפץ חיים את מבוקשי להשפיע עליו בענין שבת, ובטרם תזוז הרכבת נשוב אל הקרון והחפץ חיים בודאי ידע איך להשפיע עליו.

הסכים רבי הלל לעשות כחפצי. אולם עד שובנו אל הקרון נוכחנו לראות, כי איחרנו את המועד. החפץ חיים סיים כבר את תפילתו והאיש החולה הקדים אותנו וניגש אל החפץ חיים. לבקש ממנו ברכה...

היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, התחלנו, איפוא לשמוע את הדו שיח שהתקיים בין הגאון והצדיק לבין החולה המבקש את ברכתו. הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת, באמרו:

 רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה, הייתי בבתי חולים בוורשה ובוילנא, אין  תרופה למכתי;  ובשכבי לילה זה בבית החולים בוילנא, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת ואמרה לי: עזוב את הרופאים והרפואות וסע אל החפץ חיים, הוא יעניק לך ברכה ותתרפא!" כשמוע החפץ חיים שמחזיקים אותו לבעל מופת (וכל מקורביו ובאי ביתו ידעו היטב – עד כמה שנא לשמע דבר כזה) קפץ ממקומו וקרא בקול:

מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר? (והרי היה זה שמו הפרטי של החפץ חיים) ותועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסודרות בידי!"

וכדרכו בקודש היה חוזר על כל מאמר ומאמר 3 פעמים, והמשיך הלאה לשוחח כאילו אל עצמו: -

הנך יודע למי מסורות הברכות?

לשבת קודש!

וכמו שנאמר בפירוש בפסוק של פרשת "בראשית": "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"... וכן אנו אומרים בקבלת שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", ולמה, איפוא, אתה מבקש ברכה אצל ישראל מאיר?!

החפץ חיים המשיך לדבר אל האיש והוסיף: - "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה, אלא מאי? אין אתה רוצה לשמור שבת כראוי ולקבל את הברכה ממקורה, ותאמר בלבבך שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר?דבר זה אי אפשר! אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת!"...

וכדרכו בקודש שוב חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים, בהדגשה ובהטעמה מיוחדת.

כל הקרון שהיה מלא יהודים הקשיב לדבריו באימה וביראה, ויותר מכולם: "האיש החולה, אשר כנראה ידע את האמת המרה, בחינת "לב יודע מרת נפשו".

הגאון ר' הלל ואני הבטנו איש בפני אחיו בתמהון ובפליאה גדולה, וחשבנו: איך הגיעו מחשבותינו והרהורי ליבנו אל הסבא קדישא?

עד שאנו עומדין בפליאה ובתדהמה, והנה הצדיק הזקן, אחרי דומיה קלה, פותח שוב בדברים אל האיש:

- ושמא תאמר, הלא אני שומר את השבת, וראוי לברכה? אבל ראה מה כתוב בשבת: "זכור את יום השבת לקדשו... שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך..." הלא אין דוגמת אזהרה זו בשאר המצוות: לא נאמר "לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך", או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך", כי כל אחד אחראי בעד עצמו בלבד, ואילו בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת ובנך... באם בנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש – וגם ברכת ישראל מאיר לא תשיג ולא תועיל לך!"

רק יצאו מפיו של הסבא קדישא המילים "אתה ובנך ובתך... אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת" – ואותה שעה היו נוכחים ברכבת רק שלושה אנשים אשר ידעו אל נכון שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, והם: רבי הלל, אני ואביו של המחלל שבת...

והנה, יהודי חולה זה לא יכול עוד להתאפק וצעק:

- רבי, הנני מקבל עלי, שלא תהא כזאת עוד בביתי, כפי שהיה עד כה! אעשה כמיטב יכולתי, אתחנן בפני בני, אתן לו ממיטב כספי ורכושי, רק בתנאי אחד, שלא יחלל יותר את השבת קודש! 

ואז נענה לו סבא קדישא החפץ חיים והרעיף על היהודי הנרעד והנפעם ברכות נאמנות, והבטיח לו רפואה שלמה במהרה, בזכותה של שבת קודש!

והסיפור כולו נסתיים בכי טוב.

חזר האיש לעירנו, לאחר מאמץ רב השיג את מבוקשו אצל בנו ונתקיימה ההבטחה שניתנה לחפץ חיים. המכונית הפסיקה לחלל את השבת בנסיעותיה, הנהג הקפיד על כך, לשמחתו של אביו שהלך והבריא מחוליו.

והיתה למעשה פלא זה עוד תוצאה טובה ומופלאה – כי לא ארך הזמן והנהג שהפסיק להימנות על מחללי השבת בעירנו, פנה עוד פעם לשלטונות הבריטיים בבקשה לקבל רישיון עליה (סרטיפיקט) לארץ ישראל.

ועלתה לו משאת נפשו זו – הוא השיג את הרשיון, זכה לעלות לארץ ישראל ונשאר חי וקיים בתוכה.

בזכות השבת!