https://www.tipot.co.il

לערב המיוחד הזה קדמה שרשרת ארוכה של תכתובות, הודעות ופרסומות שהזמינו את בוגרי האוניברסיטה, לציין את המועמד שלהם לתואר: "המורה הבלתי נשכח". הבוגרים נדרשו כמובן, לכתוב נימוק לבחירתם כמו גם אפיזודה אחת המתארת את תכונותיו היחודיות של מועמדם.

להפתעת הנהלת האוניברסיטה זרמו אליה עשרות רבות ואפילו מאות של מכתבים מידי יום. אך אף אחד מתוך כל אותם כותבים לא יכל לתאר לעצמו את ההפתעה האמיתית שעתידה להתרחש באותו ערב.

*   *   *

באולם האודיטוריום הענק והמפואר ישבו בוגרים מכל הגילים איש מהם לא ידע מי מן המועמדים אכן נבחר. קשרים של נוסטלגיה ואולי אף יותר הביאו אותם אל המפגש הייחודי הזה. 

בימת הכבוד עוטרה באופן מַלְכוּתִי, סמל האוניברסיטה ניצב במרכזה על כַּן גבוה ומשני העברים בלטו כסאות הכבוד של נשיאי האוניברסיטה, ונושאי תארי הכבוד למיניהם. מן הצד השמאלי של הבמה התישב לצד פסנתר הכנף הנרי מיילין והחל לנגן את המנון האוניברסיטה. הבוגרים עמדו על רגליהם ונושאי משרות הכבוד החלו לתפוש את מקומותיהם. רק קהל ומנחה אמריקאי יודעים כיצד להפוך ערב שכזה לארוע דרמטי ומרגש מאין כמוהו. אבל ללא צל של ספק הבחירה הפתיעה את כולם, המורה גון מיילקס נבחר ע"י 72% מן הבוחרים, הקהל עמד על רגליו והריע בעוז...

גון מיילקס לא היה המורה הנבון ביותר, גם לא המבריק, הוא לא היה מן המורים המשמיעים קולם ברמה, או מן ה"מנהיגים" בסגל האקדמי ובכ"ז זכה באחוז כה נכבד של בוחרים שאפילו נשיא ארה"ב היה מתקנא בו. 

"גון מילקס המורה הבלתי נשכח" אמר המנחה בפאתוס "מאות מכתבי הערכה והוקרה קיבלנו על תרומתו הייחודית לתלמידיו, בוגרים מכל הגילים ציינו זאת שוב ושוב במכתביהם התכונה של גון מיילקס שהשאירה רושם בל ימחה בתלמידיו אינה קשורה כלל לכישורים דידקטים, פדגוגים, וכיוצא באלה. גון מיילקס, תאמינו או לא, נבחר על ידי 72% מן הבוגרים שלנו בשל כן... בשל חיוכו הנצחי!!!

הקהל הריע ושרק בעוז, "אם רק הייתי יכול..." המשיך המנחה בקולו הדרמטי... "להקריא בפניכם את המכתבים המאלפים של תלמידיו הרבים מוקירי חיוכו הקורן כי אז הייתם חשים בעוצמה של אישיותו הצנועה והייחודית, בכל זאת בחרנו לקרוא בפניכם מכתב אחד אופייני ומרגש..." "שמי גימי בראון ובחרתי להמליץ בפניכם על מועמד אציל נפש ובלתי נשכח, מורי ומלמדי גון מיילקס. הייתי סטודנט מבריק אך לא היו לי שום סיכויים להתקבל לפקולטת המשפטים היוקרתית של האוניברסיטה והסיבה היתה פשוטה, מעולם לא הצלחתי להוציא משפט ברור אחד מפי, בעומדי מול חבר הבוחנים קַרי המזג וחדי העין, הייתי מאלה שכל בחינה בעל פה מיזערה ואיפסה את השגיהם עד כדי גיחוך, ובכל זאת לא רציתי לוותר על המקצוע שראיתי עצמי מוכשר לו, ולכן ניגשתי לבחינה בכתב, ולאחריה לבחינה המשלימה בעל פה, ברגע שראיתי את פניהם של צוות הבוחנים הרגשתי את אותו פחד נוראי המשתלט עלי, ברכי החלו לרעוד וגם קולי, ניסיתי לעודד את עצמי במשפטי התמיכה שהפסיכולוג שלי לימד אותי לומר לעצמי בנסיבות מעין אלו, אך לא הצלחתי לשחזר מהם מאומה. 

גמגמתי את שמי וידעתי שהקרב הזה כבר אבוד עבורי. ואז... אז... ראיתי את חיוכו של גון מיילקס, כן הוא חייך אלי פעם ועוד פעם, הרגשתי איך החיוך הזה נותן לי עוז ותעצומות, נוטע בי אמון חדש מייצב את רגלי ומאשש את דבורי... הערפל הכבד שכיסה אותי נירום והלך... ואני עמדתי בבחינה בכבוד. חיוכו של גון מיילק לא רק שפתח לפני את שערי הפקולטה המשפטית אלא הוא זה שסלל בפני את כל הדרך הארוכה והמרשימה שעשיתי עד למילוי תפקידי העכשוי... יו"ר בית המשפט העליון של מחוז ניו יורק..."

הקהל השמיע קולות השתאות, גימי בראון, יו"ר בית המשפט העליון של מחוז ניו יורק היה שם כה מעורר כבוד, כך שקריאתו של מכתבו והודאתו האחרונה היו בבחינת גושפנקא שאין עליה עוררין.

המנחה היסה את הקהל בבקשו את גון מיילקס לעלות אל הבמה על מנת לקבל את עיטור הכבוד של האוניברסיטה. קריאות נרגשות ליוו את פסיעותיו ההססניות של גון מיילקס בעודו לוחץ את ידיהם של נושאי תארי הכבוד. סוף סוף הגיע למרכז הבמה, איש נמוך קומה ללא תואר והדר אך בעל ארשת פנים, הקורנת בחיוך מאיר ומלבב. 

גון מיילקס בצניעותו האופיינית ניסה להודות לבוחריו ומעריציו הרבים.

דקות ארוכות חלפו עד ששב השקט, חיוכו המלבב עיטר את פניו שעה שאמר את המילים הבלתי נשכחות... "יקירי..." לפני יותר מ-50 שנה שמעה אימי מראש מחלקת הילדים שבבית החולים הגדול שבפלורידה את הבשורה המרה כי בנה אמנם ניצל מפגיעה מוחית חמורה בעקבות תאונה שבה היה מעורב, אך פגם כל שהוא נותר בצורת עויתות לא רצוניות באזור הלסתות אימי פכרה את אצבעותיה על פניה ואמרה: "א-לי מה אומלל יהיה זה בני?!"

לאו" אמר הרופא "העויתות המסתמנות על פניו נראות כחיוך ומי שיודע לחייך איננו אומלל! בנך יהיה מאושר אם ידע לנצל עויתות אלו לעידוד בני אדם".

הייתי ילד מאושר... המשיך גון מיילקס... אנשים אהבו אותי, את חיוכי הנצחי והשיבו עליו מלוא אהבה, כשבגרתי וראיתי כמה טובה צמחה לי מעויתות אלה החלטתי להוסיף מאור פנים, למדתי להעריך את המתת שנתן לי האלוקים והודיתי לו על כך יום יום...

בערב זה, יקירי, כאשר אתם מכתירים אותי בתואר שאיני ראוי לו, יש ביכולתי להעניק לכם דבר נצחי אחד, ערכו של חיוך...!

ראו מה עשה בליבכם חיוך שרובו לא רצוני והבינו כמה אושר ימלא את ליבכם כשתסכילו לחמם ליבות זולתכם בחיוך.