https://www.tipot.co.il

גם בעבדותינו לא עזבנו את אלקינו    

כתוב בתורה (ויקרא כ"ו, מ"ד): ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא   געלתים. דבר זה ראינו בעינינו בשנות ראינו רעה, בהיותינו סגורים ומסוגרים בתוך   מחיצות וגדרות חשמליים, ועמדו עלינו שומרים יומם ולילה בכל פינות המחנה, נאצים   מפלוגת הס.ס. עם חיות טרף וכל מיני כלי זיין, ונתנו עלינו עול שיעבוד אשר מעולם לא   היה כדוגמתו  .

מכל מקום, גם בזמנים קשים וגורליים אלו שהיה ממש בלתי אפשרי בדרך הטבע לשמור   ולעשות ולקיים את מצות התורה, התאמצו אחינו בני ישראל בכל כחותם לקיים מצות כפי   האפשר  .

על ה' ועל משיחו 

משעה שבאנו כלנו יחד למזבח הקרבנות עקידת יצחק, צחוק עשו בכל העולם ששחקו וצחקו   על עם ישראל בהביא אותנו להמיתנו בתאי הגז בתופים ומחולות בשירה וזמרה, וכולם   מברכים ומשבחים ומפארים את עבודה זרה שלהם, ומגדפים ומחרפים כלפי מעלה שלית דין   ולית דיין רחמנא ליצלן, ומבזין את כל אשר קודש, החל בביזוי בתי כנסיות וכל דבר   שבקדושה, בשריפת ספרי תורה הקדושים עד שריפת גופים על מזבח הקרעמאטאריאמס  .

מסירות נפש בהנחת תפילין 

הרבה יותר ממה שהיה קשה המצב הגשמי, היה קשה מצב הרוחני. בעת שלקחו את כל אשר   לנו, לקחו גם את התפילין, הציצית, הספרים והסידורים, הכל מכל כל, ולא הניחו לנו   לקיים אפילו את המצות שהיה קל לקיימם  .

אולם אף על פי שהרשעים גזלו וחמסו מאתנו את התפילין והטליתות וכל ספרי קדושה, עם   כל זה הצליחו כמה אנשים על ידי נס להטמין התפילין שלהם. ואכן, ב"באראק" שלנו היו   שתי זוגות תפילין  .

אלא שכמובן שהיה קשה מאד להניחם וכרוך היה הדבר במסירות נפש ממש. היה צריך לקום   קודם אור הבוקר, בעוד ששאר בני המחנה ישנו על "מטתם", ולהניחם בסתר ובחשאי, ובזמן   הקצר שהיה אפשר להניחם, עד שהיינו צריכים לצאת לעבודה, היתה שורה ארוכה של "בעלי   מסירות נפש", שעמדו על רגליהם החלשות והמתינו שיגיע תורם לקיים מצות תפלין  .

בכל "באראק" היה ראש ה"באראק" שנקרא "בלאקאווע", והיה לו סגן שנקרא "שטובען   דינסט". הס מלהזכיר מה היה קורה לו היה הדבר מתגלה לאחד משניהם  .

והיות והרבה אנשים רצו לקיים המצוה, ועל כל פנים לצאת המצוה "בדיעבד", ולפעמים   עמדו שורה של כעשרים איש לקבל התפילין, לא הניח המסדר רק לברך עליהם, ולא יותר, ואף   לא להגיד בהם "שמע ישראל", כי לא היה נשאר זמן לכולם. ופעם אחת היה לנו רק של   תפילין של יד ולא של ראש  .

פעמים רבות לא הצלחנו להסתיר את עצמינו מעיני הרשעים, וראש הבאראק או משנהו היה   שומע רעשים, והיה בא ומקל גומי עבה בידו והכה אותנו מכות גדולות ונאמנות, והורה   בקול רעש גדול שיתפזרו תיכף ומיד כי אנו מפריעים את "השינה והרוגע של האחרים". ויהי   כאשר הלך משם, חכינו חמש דקות, והתאספנו שוב בשביל לקיים מצות תפילין  .

וברוך הוא וברוך שמו אשר היה בעזרי וזיכני לקיים מצוותיו, ורובא דרובא של הימים   הנחתי תפילין. ובימים שלא הצלחתי להניח בבוקר, כשחזרתי מהעבודה לעת ערב, הלכתי לקרן   זוית שהיו מניחים שם תפילין, והנחתים  .

היו יהודים שעשו לוחות שנה וידעו מתי חלים המועדים, ובהגיע יום תענית, מי שיכל   להתענות, התענה. וכמו כן, מצאנו כמה דפים של משניות בתוך החבילות שהבאנו מהגטו  , מצאנו דפים ממסכת בבא מציעא וממסכת זבחים, ולמדנו בהם לפעמים. והיו כמה אנשים   שהצליחו להטמין סדורים  .

"דיקנא קדישא  " 

אחד מסדרי ה"בלאקאווע" היה, שהיו מזמינים בעלי אומנות מאנשי המחנה ונתנו להם   לעבוד באמנותם. והיו מכריזים "מי שהוא סנדלר ויודע לתקן נעלים, מי שהוא חייט ויודע   לתקן מלבושים, מי שהוא סַפָּר ויודע לגלח הראש והזקן, שירשמו לעבודה זו". אלו   שנרשמו, נתקבלו לעבודות אלו, וקבלו מנת אוכל יתירה בשביל זה  .

הרשעים חקקו חוק, שבכל יום או יומיים חייב כל אחד לגלח את זקנו, והיות כי חס   ושלום לא רציתי לעבור על איסור החמור של גילוח הזקן בתער, על כן טרחתי להתגלח על   ידי אדם אחד שהיה לו מכונת גילוח כדי להקל מהאיסור של גילוח, ובשכר טרחתו נתתי לו   בכל פעם קצת מהלחם שקבלתי או חתיכת בצל שהיה לי  .

כנגד המשחיתים 

ויהי היום, וערב שבת קודש היה, לקחתי חלק ממנת לחמי ונתתי אותה לבעל מכונת   הגילוח, ובקשתיו שיגלחני. והיות כי זקני היה בצבע שחור שהוא בולט, אמרתי לו שיגלח   כל האפשר ושיהיה חלק   ממש, וכן עשה  .

ביום השבת אחר הצהרים לעת המנחה עברו כולם לפני הממונה על הבדיקה לראות אם גלחו   את זקנם, ואז כבר הצמיחו שערותי קצת. כאשר עברתי לפניו וראה אותי, הרים קולו עלי   ואמר: "למה לא התגלחת? תלך מיד להתגלח  !".

לא ידעתי לשות עצות בנפשי, האם להתגלח בשבת אם לא, כי הדבר היה נוגע לפיקוח נפש   ממש. הלכתי שנית לבעל המכונה והסברתי לו שזה פיקוח נפש והגילוח במכונה הוא מלאכה   שאינה צריכה לגופה, ובמקום פיקוח נפש מותר, וגילח אותי בשנית. (ראה בתשובות בסוף   הספר סימן ד  ').

באתי שוב לבדיקה, וה"בלאקאווע" רק ראה אותי מרחוק, הרים קולו עלי בצעקה: "לא   שמעת לדברי! לא התגלחת לא בפעם הראשונה ולא עכשיו  !".

מיד לקח אותי ומתח אותי על עמוד כעין ספסל, ולקח "קאנטשוק" גדול של גומי והכה   אותי מכות רצח ממש. וקרא לסַפָּר, והושיבני בעל כרחי על הספסל, וצוהו לגלח אותי   לפניו  .

אוי לי כי לא עבדתי את ה' אלקי בשמחה ובטוב לבב, ונתקיים בי "ועבדת את אויביך  ". רחמנא ליצלן  .

תפלה בתוך המחנה 

תפלת שחרית, כמובן שכמעט לא יכולנו להתפלל במנין. ופעמים רבות התפללתי בדרך   לעבודה או במקום העבודה. וזכורני שפעם כשחזרתי מהעבודה ביקש ממני אדם אחד שלא ידע   להתפלל, שאתפלל בקול, והוא יענה אחרי  .

ופעם עמדתי להתפלל תפלת ערבית בפינה של ה"באראק", וראה אותי ה"שטובע-דינסט  ", והכה אותי מכות בטענה שכסיתי את ראשי להתפלל ערבית  .

כך היכו אותנו בכל הזדמנות, על לא דבר, רק לשם הכאה בעלמא. מה אומר ומה   אדבר  ?!

"אני אמרתי שהוא חייט  " 

מצבי הלך ונתדרדר מיום ליום, וגופי נחלש ונתדלדל מאד. ידעתי שלא אוכל להחזיק   מעמד ולהשאר בחיים במצב זה, בלי להביא כמעט אוכל לפי, ולהמשיך לעבוד עבודת פרך   מבוקר עד ערב. אולם לא היה בידי לעשות כלום, רק לקוות אל ה' שישלח לי ישועה מן   השמים  .

פתאום, ביום אחד שמעתי כרוז שמחפשים חייטים לתקן הבגדים הקרועים של האנשים   במחנה, ומי שביכלתו לעשות עבודה זו, יבא להירשם אצל המפקדים, ובכל יום אחרי העבודה  ישבו לתקן הבגדים כשעה או שעתיים, ותמורת זה יקבלו מנת מרק נוספת.

היות כי כבר באו מים עד נפש והייתי מוכרח להחיות את נפשי, לכן, על אף שלא ידעתי כלל היאך אוחזים במחט, החלטתי בדעתי שאהיה חייט, ובעזר ה' אעשה ואצליח. הלכתי אל החייט הממונה על ההרשמה, ורשמתי את שמי, ומיד נתן לי חוט תפירה ומחט וגם מספריים וציווני להתחיל בעבודתי.

התיישבתי על הספסל בין החייטים והביאו לפני בגדים לתקן, ומה אעשה - האמת היתה כי לא ידעתי כלום במלאכת תפירה, בחור מישיבה מה לו עם מלאכת החייטות. רק צפיתי שלא ישגיחו בי ויתעלמו ממני.

אולם הרגע הלא מיוחל הגיע, כשניגש אלי המפקח וראה שהמחט בידי ואין לי שום מושג מה לעשות עמה. הוא הרים את קולו וצווח עלי, באופן חד משמעי שאסתלק משם מיד כי אינני חייט.

מאד חרה לי, אבל הוא באחת "אתה לא חייט". בלית ברירה, ישבתי בצד וחכיתי. לאחר גמר המלאכה, כשהלכו כולם לבקש את מנתם היתירה, הלכתי גם אני, אך המפקח ציוה למחלק האוכל שלא יתן לי המנה הנוספת, כי איני חייט.

הלכתי מיד אל ה"בלאקאווע" בקובלנא שהיות שהוא קיבל אותי להיות חייט, עליו לדאוג שאקבל את מנתי, ולא יתן לחייט המפקח לקפח את מנתי. מיד ניגש ה"בלאקאווע" אל המפקח ואמר לו: "אני אמרתי שהוא חייט, אז הוא חייט!". ובלית ברירה הסכים ונתן לי מנה יתירה.

היד ה' תקצר?!

וביום השביעי שבת 

וכך ישבתי עם החייטים במשך כל השבוע עד ערב שבת קודש, וקבלתי את המנה הכפולה בכל ערב.

בליל שבת קודש, כשחזרנו מעבודה כבר היה לאחר השקיעה וספק לילה, ולא רציתי לשבת עם החייטים אף בלא לעשות מלאכה, מפני מראית העין, והגם שלא עשיתי כלום החלטתי שאין זה כבוד שבת, ולא ישבתי עמהם. ומאז הפסקתי להיות "חייט", כי אחר שבת לא יכולתי לחזור למלאכת החייטות.

שומר שבת מחללו