|
היו שאיבדו את אמונתם בין גדרות התיל , והיו שנאחזו בה בכל מחיר. איך הצליחו הנשים בגטו ורשה לקיים את המצוות הייחודיות להן? באמצעות דרך סודית למקווה, ברכה על נרות שבת שלא היו, ולפעמים אפילו ברית שערכו בעצמן לתינוקות
חורף 1939 קבע מנהל מחלקת התברואה של ורשה, ד"ר שרמף, כי מי שיטבול במקווה יקבל עונש כמו על מעשה חבלה. משמעות הדבר היא עשר שנות מאסר עד עונש מוות. מודעות ניתלו על תשעת המקוואות שהיו בוורשה .
לא עוד טבילה כהלכה בגטו? לא כל-כך מהר. בעליו של המקווה ברחוב גז'יבוב פרץ פתח למקווה דרך קיר משותף במרתף סמוך, ולמרות העונש הקשה - נשים הגיעו למקום מידי ערב לטבול, תוך שהן מסכנות את חייהן .
החיים בגטו כפו על היהודים התנהלות בתנאים איומים, אבל בתוך התנאים הבלתי נסבלים האלה הם ניסו לפעמים, כמעט בכוח, לשמור על מסגרות מוכרות של שפיות. אחת מאלה הייתה המסגרת הדתית, ואם היו כאלה שאיבדו את אמונתם בין גדרות התיל, היו אחרים שנאחזו בה .
העבודה האקדמית "קיום מצוות של נשים בגטו", שכתבה שילת אודיז מתוכנית הציונות-הדתית בקרייה האקדמית אונו, ובסיוע , מציגה נשים שהיו מוכנות לסכן את עצמן כדי לשמר מסורת של חיים דתיים. אודיז חקרה את התנהלותן של הנשים בגטו ורשה ביחס לשש מצוות: שימור החיים, חגים, שבת, ברית מילה, טבילה וחיי אישות. בכולם היא מצאה נשים נחושות.
"כשבודקים את היחס לחיים בגטו מצד הנשים, מגלים שלמרות התנאים הקשים הייתה היצמדות לחיים", מסבירה אודיז, "היו מעט מאוד התאבדויות, ומאוד בלט אצל נשים שהן חיו בחבורות. הן נצמדו אחת לשנייה עד כמה שאפשר".
מקווה בכל מחיר
אחת המצוות הכי נשיות, ושקשורה להמשכיות החיים, היא הטבילה במקווה. "היה מאוד קשה לקיים טבילה בתנאי הגטו", מספרת אודיז, "עוד לפני שסגרו את היהודים בגטו, הגרמנים סגרו את המקוואות, ונשים הלכו לטבול במקוואות בעיירות סמוכות. הבעיה הייתה שהן היו צריכות לחזור לוורשה לפני שעות העוצר, כך שנוצר מצב שהיו רואים לפעמים עשרות נשים יוצאות מהעיר ליישובי הסביבה וחוזרות במהירות ובבהלה לקראת ערב.
"היתה תקופה שהרב שפירא הורה לשכור תאי רחצה על שפת הנהר כדי שנשים לא תצטרכנה לצאת לטבול ביישובים מרוחקים, אבל מאחר שהטמפרטורות בנהר היו מאוד נמוכות, ונשים חלו בדלקת ריאות, הפסיקו עם זה. כשהתחלף ראש מנהל הבריאות של ורשה פנו אליו בעלי המקוואות בבקשה לחזור ולפתוח את אתרי הטהרה, ותמורת תשלום הוא העלים עין. בהמשך, בתוך הגטו היו להם שני מקוואות, אבל הבעיה הייתה שהיה מחסור בחומרי הסקה, ועלות הטבילה הייתה מאוד יקרה, מה שגרם לכך שבסוף לא יכלו להפעיל את המקוואות".
במקרים שבהן נשים נכנסו להריון, האימהות לרוב רצו להפסיק את ההריון. "הן ידעו שגם ככה למשפחה אין מספיק אוכל, ועוד ילד מקטין את סיכויי ההישרדות של המשפחה", מבהירה אודיז, "אבל עדיין היו מקרים בודדים שדווקא בגלל המוות רצו ליצור חיים. היו גם מקומות שאסרו להביא לעולם תינוקות והרגו נשים בהריון.
"כשכן נולדו תינוקות, נולדה איתם דילמה חדשה - האם למול אותם. כי מצד אחד קשה מאוד להסתיר תינוק נימול, מצד שני היה רצון לשייך אותו לעם היהודי. גם במקרים אלו אין הרבה עדויות, כי הדברים נעשו בסתר. היו אף נשים שמלו את ילדיהן בעצמן".
איזה יום היום?
בגטו הימים הלכו והיטשטשו, וזה יצר קושי למי שביקש לחגוג חגים, ולשמור או לציין את השבת. "היהודים בגטו ניסו להכין לוחות שנה מאולתרים בכל דרך, לפעמים אפילו על הבגדים שלהם, כדי שיוכלו לציין את החגים אפילו רק באופן תודעתי", אומרת אודיז. "בחנוכה הם ישבו בלי נרות ועשו כאילו יש נרות, בירכו ושרו. פסח היה החג שהכי קשה היה לקיים. נשים, שבכל השנים היו אמונות על האוכל, ניסו להשיג מזון גם בגטו בכל דרך אפשרית. למרות הקושי, יש עדויות שבליל הסדר הם היו עורכים סדר במעמקי הבונקרים, כשהם מתחברים לרעיון של יציאת מצרים.
"הבעיה שחזרה על עצמה בכל שבוע הייתה השבת, מאחר שהם נאלצו לעבוד גם ביום הקדוש. בשל עלותן הגבוהה של הנרות, רוב הנשים לא יכלו להדליק נרות, אבל היו מביניהן שהתעקשו לחסוך כסף ולקנות נרות לשבת כי זה סימל שמירה על החיים השיגרתיים. זה איפשר להם להתעורר רוחנית. אלה שלא היו להן נרות, היו
מברכות ושרות כאילו הן הדליקו. יש לא מעט סיפורים על נשים שלקחו איתן את הפמוטים שלהן ממקום למקום, זה קישר אותן לחיים שהיו להן, למשפחות שאיבדו ולחיים מחוץ לגטו".
כשאודיז נשאלת מה הפתיעה אותה במיוחד בעבודה, היא חוזרת אל הדבר הבסיסי ביותר: "הפתיע אותי שהן בכלל המשיכו לקיים מצוות ולהאמין באלוקים, למרות המצב הבלתי נסבל שהן היו בו. לא ציפיתי למצוא נשים שמוכנות לעשות הכל כדי לשמור על עצמן כנשים דתיות גם בתת תנאים"
מקור: אתר ויינט
|
תגיות: 