https://www.tipot.co.il

כל מה שרציתם לדעת על חג סוכות

ולא היה לכם את מי לשאול

מנהגי סוכות

חג הסוכות חל בט"ו בתשרי ונחוג שבעה ימים. חג זה הוא אחד משלושת הרגלים ואחד המאפיינים העיקריים שלו הוא הישיבה בסוכה לזכר הסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר יציאת מצרים. כאן תוכלו ללמוד על ההיסטוריה של החג במקורות ולקרוא על מנהגי החג כגון נטילת ארבעת המינים, מנהג האושפיזין ומנהגים נוספים.

בניית סוכה

הסוכה היא זכר לסוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים. הסוכות שבהן אנו יושבים מזכירות לנו את ארעיותן של הסוכות ההן, שהוקמו תחת השמיים ותחת השגחתו הישירה של האל. הן פתוחות לאורחים, נמצאות בחוץ ומדגישות את הקשר לטבע וליבול שהם מעשה ידי הבורא.

בתורה עצמה אין תיאור ישיר של בניית סוכה על ידי בני ישראל. לעומת זאת, ספר נחמיה מספר על עם ישראל השב לארצו מגלות בבל, ומציין את חג סוכות כפי שלא נחוג מאז ימי יהושע בן נון.

הלכות בניית הסוכה מקורן במסכת סוכה שבמשנה. בבניית הסוכה חשוב להקפיד על כמה עקרונות: 

 הסוכה חייבת להיות מתחת לכיפת השמיים ולא תחת עץ או גג 

 הקירות עדיף שיהיו מחומרים זמניים, עץ, בד וכדומה, כדי להדגיש את יסוד הארעיות 

 הסוכה יכולה להיות פתוחה מצדה האחד 

 הסכך חשוב במיוחד כי הוא מסמל את הפנייה לשמיים ולאלוהים, וצריך שיהיה עשוי מחומר צמחי (ענפים) שלא קשור יותר לקרקע, וכן שיספק צל ונוחות - אך במידה כזו שניתן יהיה לראות דרכו את השמים

למצוות בניית הסוכה מוסיפים חז"ל "הידור מצווה", ולכן מקפידים לקשט את הסוכה ולמלא אותה בחפצים נאים. בסוכה יושבים במהלך ימי החג, מארחים בה אורחים (אושפיזין), ובה אוכלים את כל הארוחות עד לשמחת תורה. ההלכה מצווה אף לישון בסוכה.

האושפיזין

מנהג האושפיזין (בארמית – אורחים) מקורו בקבלה, והוא החל בימי הביניים. האושפיזין הם אורחים רוחניים, אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. על פי המסורת הם באים לבקר בסוכה במהלך ימי החג, כל אחד ביום אחר, כאשר כל אחד מייצג מידה רוחנית מן הקבלה.

האושפיזין מביאים לסוכה את רוח השכינה מחד, ואת מצוות הכנסת אורחים וטיפול בחלשים מאידך. יחד עם האורחים רמי המעלה מן העולם הבא מוזמנים לסוכה אורחים רבים בשר ודם, כולל עניי העיר, הגר, היתום והאלמנה.

ארבעת המינים

מקורה של מצוות ארבעת המינים בספר ויקרא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל". ארבעת המינים - אתרוג, לולב, הדס וערבה נושאים משמעויות סמליות רבות.

ההסבר המרכזי לגבי סמליותם של ארבעת המינים מופיע במדרש רבה, שבו נאמר כי כל אחד מארבעת המינים מייצג חלק מעם ישראל וכולם יחד מייצגים את אחדות העם והתקבצותו לפני האל:

 האתרוג, שהוא בעל טעם וריח, מסמל אנשים יודעי תורה ועושי מעשים טובים

 הלולב, הנושא פירות טעימים אך הוא חסר ריח, מסמל יודעי תורה שאינם עושים מעשים טובים

 ההדס, שהוא ריחני אך נטול טעם, מייצג את אלו שאינם יודעים את התורה אך עושים מעשים טובים

 הערבה, שהיא חסרת טעם וריח, מייצגת את אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים

פרשנות נוספת מזהה את ארבעת המינים עם איברי הגוף:

 האתרוג דומה ללב, שהוא משכן השכל, המכוון לעבודת אלוהים

 הלולב דומה לעמוד השדרה, ומבטא את הקדשת הגוף לעבודת הבורא

 ההדס דומה לעיניים, שעל האדם להישמר שלא יסיטו את תשומת לבו מעבודת האל גם במהלך שמחת החג

 הערבה דומה לשפתיים, ובדומה להדס יש להישמר בדיבור ולקיים יראת שמיים גם בזמן שמחה גדולה

באמצעות נטילת ארבעת המינים בסוכה, מביעים שמחה עם הטבע ותודה לאלוהים על האסיף. ארבעת המינים מסמלים את המגוון שבטבע בכלל ובארץ ישראל בפרט. ארבעת המינים שונים זה מזה מבחינה בוטנית ומייצגים אזורים שונים בארץ: הערבה והאתרוג זקוקים למים רבים; עצי התמר זקוקים לחום וליובש; ואילו ההדסים גדלים היטב באוויר הרים קריר. מכאן, שארבעת המינים מייצגים את כל חלקי הארץ: אזורי החוף, מקורות המים, המדבר וההרים.

את מצוות נטילת לולב (המצווה נקראת על שם הלולב שהוא הגבוה והחשוב מבין ארבעת המינים) מקיימים בכל אחד מימות החג, מלבד שבת. יש חשיבות להידור המצווה והלכות רבות נוגעות לצורתם ושלמותם של המינים. מקובל להקפיד על מובחרות ארבעת המינים בכלל ועל זו של האתרוג, פרי ה"הדר" בפרט.

נטילתם של ארבעת המינים יחד, בסוכה, היא סמל לאחדות עם ישראל. מאגדים ביד ימין לולב אחד, שלושה ענפי הדס ושתי ערבות ומברכים "על נטילת לולב", ואחר כך לוקחים ביד שמאל את האתרוג. ביום החג הראשון, מברכים בשלב זה "שהחיינו". בסיום הברכות מצמידים את האתרוג ללולב ומנענעים אותם לעבר ארבע רוחות השמים, תוך כדי אמירת מזמורי ה"הלל" מתוך ספר תהילים. הנענועים נעשים כדי לעצור רוחות רעות ו"טללים רעים", שהם משקעים הפוגעים ביבול.

ניסוך המים ושמחת בית השואבה

טקסי ניסוך המים ושמחת בית השואבה משלבים בין שני יסודות חשובים בחג הסוכות: המצווה לשמוח והתפילה לגשמי ברכה.

המקור לשמחת בית השואבה הוא בחגיגת הסוכות בתקופת קיומו של בית המקדש. במהלך כל השנה היו מנסכים יין על המזבח בזמן הקרבת הקורבנות. במהלך חג הסוכות היו מנסכים גם מים, כחלק מן הבקשה לגשמי ברכה בשנה החדשה. על פי חז"ל "אמר הקב"ה לישראל: נסכו לפני מים בחג, כדי שאברך את שדותיכם בגשמים".

בית השואבה הוא כינוי לחלק במעיין השילוח (הגיחון) שממנו שאבו את המים. תהלוכה גדולה של אנשי ירושלים ועולי רגל, שבראשה כוהנים ובתוכה מנגנים בחצוצרות ותוקעים בשופר, הייתה צועדת עם שחר למעיין. שם שאבו את המים אל תוך צלוחית זהב, והביאו אותם לבית המקדש דרך שער שנקרא "שער המים". אז יצקו את המים לספל מיוחד עשוי כסף על גג המזבח, ומשם עברו המים דרך המזבח.

נהגו לחגוג את שמחת בית השואבה בכל אחד מלילות החג בבית המקדש בהשתתפות המון אדם, והיא נמשכה שעות ארוכות. מנורות זהב הודלקו, וזקני העם ריקדו ולפידים בוערים בידיהם, כשהלוויים מלווים אותם בשירה ובנגינה על כינורות, נבלים, מצלתיים וחצוצרות. הייתה זו שמחה כבירה, ועל פי המשנה "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה" (מסכת סוכה).

גם כיום חוגגים את שמחת בית השואבה בהתכנסויות בערבי החג – בבתי כנסת, בסוכות ובחוצות הערים בריקודים, בנגינה ובקריאת פרקי שיר המעלות מספר תהילים, כאשר בין פרק לפרק מכריזים "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה". לעתים נערכת גם סעודה חגיגית.

פיוטי הושענא ויום הושענא רבה

בכל אחד מימות החג נאמרים בבית הכנסת פיוטי תפילה בשם "הושענא", הנקראים על שם הפזמון החוזר בהם "הושע נא". החזן יורד מן הבימה וארבעת המינים בידו, וכל המתפללים אוחזים אף הם בארבעת המינים, צועדים בעקבותיו ומקיפים את בימת בית הכנסת הקפה אחת שלמה. לכל יום מימי הסוכות (להוציא שבת) פיוט התפילה המיוחד לו, והמכנה המשותף שלהם הוא בקשות הנוגעות ברובן  לבריאות ולשלום עם ישראל.

בתקופת בית המקדש היו מקיפים את המזבח, כאשר מצדו זקפו ענפי ערבה. הערבה גדלה על המים ומסמלת את הבקשה לגשמי ברכה לשנה הקרובה.

הושענא רבה הוא היום השביעי בחג הסוכות, ובו מרבים באמירת הפיוטים. מקיפים את במת בית הכנסת שבע פעמים במקום פעם אחת, ולאחר מכן חובטים חמש ערבות ברצפה לזכר המנהג מימי המקדש לזקוף את ענפי הערבה לצד המזבח.

הושענא רבה נחשב בספרי הקבלה ליום הדין, שבו חותם אלוהים באופן סופי את הדין ומעניק לעם ישראל "גמר חתימה טובה". על פי חז"ל, יש הקבלה בין חתימת דינו של האדם לחתימת דינו של הטבע (לשנה ברוכת גשמים ויבולים או לשנת בצורת). לכן, על אף שמקובל לראות את יום הכיפורים כיום הדין, קבעו חז"ל כי ראשיתו של הדין בראש השנה וחתימתו הסופית היא בהושענא רבה. לכן, מקובל להישאר ערים בליל הושענא רבה לצורך תיקון מיוחד הכולל קריאה בספר דברים, בתהילים ובספר הזוהר.

קרדיט לאתר  פורטל השירותים והמידע הממשלתי

www.gov.il