https://www.tipot.co.il

פרשה ופישרה-אחרי מות קדושים

בתוך המולת החיים

קו עימות חדש

"קדשים תהיו כי קדוש אני ה' " (ויקרא יט, ב)

בפרשיות הקודמות "כיסינו" כמעט את כל מערכות "התרגילים", הבאות לאלף את הגוף האדם ולהשליט עליו את השכל, ההכרה והמוסר. עתה, דורשת פרשתנו "תוספת מאמץ". ואלו הן מילות הפתיחה:

"קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'…" (ויקרא יט, ב).

היינו רואים במילים אלו תוצאה ולא דרישה, סוף הגיוני לסך המאמצים, שהשקיע היהודי בחינוכו העצמי, לפי הכללים שפורטו עד כאן. אולם פרשת השבוע מבהירה, כי כל מעשיו של האדם היהודי עד כה, הכוללים זהירות במאכלות אסורות, התרחקות מכל מגע מטמא, עבודת הקורבנות והטהרה המינית (המוזכרת אף היא בפרשת אחרי מות) – רק מקרבים אותו אל גבול הקדושה. היא עצמה, כלומר – הקדושה, הנה עימות עם עצמו, עימות, שהוא כמובן, כולו ברכה.

משום כך דורש המושג "קדוש" הבהרה יסודית.

במינוח העממי הרווח, זהו מושג המבטא נסיגה מוחלטת מן החיים. הפרישה מחיי העולם הזה, ההימנעות מפעילות חברתית יוצרת. ההסתגפות האישית על כל צורותיה הנן, לפי גישה זו, אותות לקדושה. אכן, עמי תבל עיטרו בהילת ה"קדוש" את הנזיר, המתבודד במנזר מרוחק, ואת הפאקיר, השקוע במדיטציה לסוגיה על אחת מפסגות ההימאליה. אולם, לא כן גורסת היהדות, ולא כך מתפרש מונח זה בפרשתנו.

לאחר ההצרה בדבר הקדושה הנדרשת, באים ההסברים. לפניכם דוגמאות מספר:

"ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזב אתם" (שם ט-י).
"לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (שם, יא)
"לא תעשק את רעך… לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (שם, יג).
"ולפני עור לא תתן מכשל" (שם, יד).
"… בצדק תשפט עמיתך" (שם, טו)
"…לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך" (שם, טז).
"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך…" (שם, יז).

ועד לפסוק המפורסם:

"ואהבת לרעך כמוך" (שם, יח).

זו מפת הקדושה העברית. כולה – בעולם הזה. כולה דרישה לקידוש חיי המעשהולהעלותם בדרגה. לא בריחה אל הרים ויערות, אל חיים בהרמוניה עם ציפורי יער וקולות בראשית, גם לא נסיגה אל עולם הרפיון, המנותק מן המציאות הסובבת. אלו הן דרכים קלות. הקדושה היהודית תושג רק ודווקא בהמולת החיים עצמם, אגב השתתפות פעילה בהם.

בפני האדם, השואף לקדושה – הוא האדם, השולט כבר בגופו (ראה פרשיות קודמות) – מוגשת דרישה נוספת: שליטה והתגברות גם על רגשות הלב, על האנוכיות המקננת בקרבו, וכן התקשרות עמוקה יותר אל הזולת והחברה.

החובה לממש פתיחות זו היא בכל מישורי החיים. בחקלאות: "ובקצרכם… לעני ולגר תעזב אותם", במסחר: "לא תגנבו, לא תשקרו", בפוליטיקה: "לא תלך רכיל"ובשאר תחומי החיים. במנזר השתקנים קל לשמור על הפה, לבל ידבר סרה בזולת, אולם הפה איננו קדוש, כי לא עמד במבחן.

פרשה זו דורשת דווקא את ההתמודדות האישית. היא מביטה על החיים ועל האדם בעין אופטימית ביותר. היא מאמינה ביכולתו לבנות, בתוך תוכי המציאות, אישיות מוסרית מקודשת.

עתה נציג דוגמאות מספר לקדושה זו, והן ילמדונו על השאר.

מדוע בלשון רבים?

"לא תגנבו, ולא תכחשו, ולא תשקרו… ולא תשבעו בשמי לשקר…"(שם, יא-יב)

צווים אלו נוסחו בלשון רבים. כך בודדה אותה התורה מן האמור לפניהם ואחריהם, המופיע בלשון יחיד. לדוגמא: "לא תעשק". בוודאי לא מקרה הוא, כי אם שינוי, הקורא להתעמקות.

אכן, הסיבה לשוני טמונה באופי הפרשה כולה. זו אינה באה כאן להזהיר את האדם מפני הגניבה הפשוטה והשקר הגס, משוד הבנקים, מחטיפת ארנקים וכדומה. על אלו כבר הוזהר בעת מתן עשרת הדברות (אם כי שם מדובר בגונב נפש). פשעים אלו הם תמיד מעשיהם של יחידים בשולי החברה. אולם, פרשה זו מדברת אל האדם ההגון, המשלם מיסים במועדם, משרת במילואים ונאבק על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. פנייתה בלשון רבים, "לא תגנובו" מלמדת, שהיא דנה כאן בסוג גניבה שהפכה לנורמה כללית, ל"שיטה" חברתית:

"מדובר כאן באותם סוגים של גניבה, שקר ושבועת שקר, היכולים לחדור לכל חיי המסחר והחברה. ולא עוד, אלא שיכולים הם להיות האופי השליט באומה. ומתוך שהכל דשים בהם, כבר ניטל מהם אות הקלון של הפשע. גדולה מזו, הם נחשבים "אמנות", הראויה לשבח ולכבוד, אך בעיני ה' הם שפלים ונבזים כגניבה וכשבועת שווא פשוטים" (רש"ר הירש על הפרשה).

לא נפרט. אולם, זו דרישת הקדושה היהודית. להיות טהור מכל אלו. חיים בלי "סחיבות", "השלמות ציוד", "אירגון חלקים" תרגילים מסחריים מבריקים על חשבון המתחרה, ריגול תעשייתי, פירושים מתוחכמים לחוזים ולהסכמים ואף בלי שאר האמצעים, שיוצר מוח האדם, השואף להצליח בכל מחיר.

ליל חורף קשה

אחת האזהרות החמורות, שנאמרו בפרשה, מתייחסת ליחס המעביד אל פועליו:

"לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (שם, יג)

המלין שכר עובדיו חוטא קשות:

"כל הכובש שכר שכיר, עובר בחמשה שמות הללו (חמשה לאוין) ו"עשה" (מצות עשה אחת): משום "בל תעשוק את רעך", ומשום "בל תגזול", ומשום "בל תעשוק שכיר עני", ומשום "בל תלין", ומשום "ביומו תיתן שכרו" ומשום "לא תבוא עליו השמש" (מסכת בבא מציעא, קיא, א).

לשם הדגמת קדושה יהודית בפרט זה, לפניכם אנקדוטה אחת:

רבי ישראל מאיר הכהן (1840-1934) היה אחד מגדולי ישראל בדור הקודם. שמו נודע לתהילה בכל תפוצות ישראל בעיקר על שם ספרו "חפץ חיים", הדן בהלכות לשון הרע ובהימנעות ממנה. גדלותו בתורה ואורחות חייו המופלאות הפכוהו לאגדה עוד בחייו.

פעם, בהיותו כבר מעבר לגיל הגבורות, נראה מבוסס בליל חורף קשה בחוצות עיירתו. עובר אורח מקרי שפגשו, חש לעברו ושאלו: "האם קרה משהו, שרבנו לא מצוי בביתו בשעה כזו?"

"כן", השיב "החפץ חיים", "פלוני הנגר הרכיב היום ארון בביתי עתה, בשעת לילה מאוחרת, נזכרתי לפתע, שלא שילמתי לו את שכרו. הריני ממהר עתה לפרוע את חובי, לבל אעבור על האיסור של "לא תלין".

עצה הגונה ל"עיוור"

מה פשוט יותר מן הצוו האנושי – "ולפני עור לא תיתן מכשל" (שם, יח)?

וכי קיים אדם גס רוח וחסר לב, המסוגל, בכלל, להטעות עיוור אומלל בדרכו?

אולם, הפסוק עמוק ורחב יותר ממשמעותו הגלויה: ההלכה והקדושה היהודית דלו מתוכו עשרות סוגים של "עיוורון":

"לפני עיוור – לפני סומא בדבר… היה נוטל ממך עצה, אל תיתן לו עצה, שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו: צא בהשכמה (משום) שיקפחוהו לסטים. צא בצהרים, בשביל שישתרב (יוכה בשרב)… שמא תאמר: עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלוקיך אני ה'" (תורת כהנים לה).

ובכן, "עיוור", הוא שם תואר לנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פתרון לבעייתו, היינו עיוור – "סומא בדבר". אם הוא סומך עליך ואתה מטעה אותו, בגלל אינטרס אישי וכדומה, יהא בעיניך מעשה זה בדיוק כאילו הנחת אבן ממש לפני עיוור, העובר ברחוב.

ועוד למדו:

"ולפני עיוור לא תיתן מכשול, - במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר" (מסכת מועד קטן יז, א).
"אמר רב יהודה אמר רב: כל מי, שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים, עובר משום 'ולפני עור לא תיתן מכשול'" (מסכת בבא מציעא, עה, ב).

אלו שתי דוגמאות נוספות, מן המכלול. דוגמאות, המצביעות על היקף המושג – "עיוור".

המכה את בנו עלול להכשילו בעוון חמור ביותר. הבן עלול חלילה לאבד שליטה ובתגובה להכות את אביו. האב, במעשיו, גרם לבנו שיחטא. הוא הוא שדחף אותו למצב של עיוורון. כך הוא המלווה את חברו בלא עדים. חסרונה של העדות פותח פתח להתעלמות הלווה מחובת פירעון ההלוואה. הלא איש זולת המלווה אינו ידוע על קיומה. תשוקת הממון אף היא עיוורון. ומי הכשילו? המלווה.

הנה כי כן, רקמת היחסים העדינה והאנושית, שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה. היא, התביעה, להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.