https://www.tipot.co.il

מטרת בואם לסוכתנו היא כדי שנלמד מהם ונהיה מושפעים ממידותיהם ומהנהגתם.

 

חכמי הקבלה ייחסו לכל רועה מידה אחרת משבע מידות ההנהגה שבהן ה' מנהיג את עולמו: חסד - אברהם, גבורה - יצחק, תפארת - יעקב, נצח - משה, הוד - אהרן, יסוד - יוסף ומלכות - דוד.

 

אותן שבע מידות הן כנגד שבעת ימי בראשית. ביום השבת שבת ה' מכל מעשיו וכלל ביחד את ששת ימי הבריאה. במקביל, שש המידות הראשונות הן מידות פרטיות של הנהגה, והמידה השביעית, מידת ה'מלכות', כוללת את כל יתר המידות.

 

 

 

מידה - מהי?

 

מידה היא דבר מולד, חלק בלתי נפרד ממהות האדם. תפקידו של האדם להוציא אותה מן הכוח אל הפועל ולפתח אותה.

 

יש אנשים שנולדו עם התכונה של רחמנות ורגישות לזולת, ויש אנשים שטבעם אכזרי. יש שטחיים בגישתם, ויש מעמיקים. יש הממהרים לכעוס, ויש רגועים בנפשם.

 

מידה אינה תכונה נרכשת, אך עם זאת, עבודת המידות מחזקת את כוחן ואת תוקפן של המידות. השאלה אינה איך נרכוש מידות טובות, אלא איך נוציא את המידות הטובות המצויות בנפשנו מהכוח אל הפועל. עלינו להכיר בגודל הזכות שזכינו לה, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, כי הודות להם, נשמת היהודי כוללת את מידות שבעת הרועים.

 

כאשר האדם נוהג על פי אותן מידות, הוא דומה ליוצרו, המנהיג את העולם באותן דרכים, ועל ידי כך הוא שלם במעלתו.

 

 

 

שבע המידות

 

תפקידנו לזהות את שבע התכונות הללו בתוכנו ולחיות על פיהן.

 

אין יהודי בעולם שיכול לפטור את עצמו מחובתו באמצעות הטענה שהוא אינו מחונן בטבע טוב ומבורך. אף יהודי אינו יכול לומר: 'איני מסוגל לרחם ולשאת בעול, שהרי נולדתי עם טבע קשוח'. שכן, בכל יהודי טבועות כל שבע המידות!

 

אדם הראשון בחר לפגוע בבריאה בחטא עץ הדעת. מאותו חטא החלו אלפיים שנות תוהו, שקדמו לאברהם אבינו.

 

אברהם אבינו הכיר את בוראו ובנה מחדש את העולם. אחריו, כל אחד משבעת הרועים גילה בחינה נוספת של אור האלוקות, שנסתר בחטא אדם הראשון.

 

הבריאה הראשונה היתה על ידי ה' בלי שותפות האדם. הבריאה השנייה היתה באיתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) על ידי עבודת האדם, באופן שהאדם נעשה, כביכול, שותף באותה בריאה.

 

כמו שה' ברא את העולם בשבעת ימי בראשית, בכל יום כנגד מידה אחרת משבע המידות, כך גם אנו יכולים לבנות את העולם מחדש על ידי שבעת ימי חג הסוכות. בכל יום אנו מוציאים מן הכוח אל הפועל את מידות הרועים העליונים, ועל ידי כך אנו מחזירים את ההארה של שבעת ימי בראשית.

 

כשם שאנו בונים את העולם כולו, כך אנו בונים את עולמנו הפנימי, כאילו אנו נולדים מחדש על ידי עבודתנו. כל יום מימי חג הסוכות שייך לאחד משבעת הרועים. כל רועה משפיע עלינו ומסייע לנו ללטש את המידה שחידש בעולם.

 

 

 

אברהם אבינו

 

אברהם אבינו הוא האושפיזין שלנו ביום טוב ראשון של חג הסוכות. כשם שליום טוב יש מעמד מיוחד בחג הסוכות, כך יש לאברהם אבינו מעמד מיוחד בין האושפיזין קדישין (הקדושים).

 

אברהם אבינו הכיר שיש בורא לעולם, ובכך מיגר את ה'תוהו' וגילה את התוכן ואת התכלית של העולם. בשעה ששרר חושך גמור, האיר אברהם את העולם באמצעות אור האלוקות ובנה עולם חדש.

 

אברהם אבינו מוכיח שאפילו אדם הנמצא בתוך עולם הטובע בים של חידלון, יכול לבנות את החורבות ולהתחיל מחדש. "אחד היה אברהם" (יחזקאל ל"ג, כ"ד). הוא עמד יחיד מול העולם כולו. אברהם הבין שהוא יכול לחזור לתכונות האלוקיות שהטביע ה' באדם הראשון.

 

אברהם אבינו היה הראשון שהכיר בכוח הנמצא בנפשו פנימה- לא להיות בחינת 'המשך', לא להדמות לתרח אביו, אלא להיות בבחינת 'ראשית'. "איתן האזרחי" (מלשון זריחת השמש, המסמלת את תחילתו של היום) - זה אברהם שהתחיל את הכול מחדש.

 

בדרכו של אברהם עלינו לבקוע את התוהו השורר בתוך עולמנו ולגלות את הבורא ואת היעד שלמענו אנו חיים. לבנות את עצמנו מחדש על ידי עשיית חסד עם זולתנו ויצירת קשר עם הבורא.

 

 

 

יצחק אבינו

 

יצחק אבינו יסד את מידת הגבורה, המביאה לידי יראה, כמו שכתוב (בראשית ל"א, מ"ב): "פחד יצחק". גבורה ויראה - משמעותן הכרה בתוקפו של המשפט המוחלט, בבחינת "ייקוב הדין את ההר", הכול מדוד ושקול במאזני הצדק.

 

במבט ראשון הגבורה היא היפוכה של מידת החסד, אך במבט מעמיק יותר הגבורה היא הרחבה של החסד. בדרך זו, המשיך יצחק את משימת אביו. הגבורה היא תולדה של ה'חסד'.

 

המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאדם ממרום היא הבחירה החופשית, שעל פיה אנו אחראים למעשינו לטוב ולמוטב. הבחירה ברע מחייבת עונש, והבחירה בטוב מחייבת שכר. זוהי מידת הדין שגילה יצחק אבינו.

 

החסד זקוק לדין. מצד שני, תוקף הגבורה של הדין משרת את החסד הגמור של אברהם ומביא את מעשה בראשית לתכליתו ולהשלמתו. "אברהם הוליד את יצחק" - מידת ה'חסד' הולידה את מידת ה'גבורה'.

 

הפחד של יצחק נבע מכך שהוא העריך את המציאות הרוחנית שלתוכה נולד. הוא פחד לאבד אותה ועשה הכול כדי להחזיק בה. לשם קיום מידת החסד, יסד יצחק אבינו את מידת היראה והפחד.

 

נלמד מיצחק לגלות את הגדולה שבקרבנו, את הייחודיות שבליבנו, לבנות עולם חדש, נקי מהשפעות החברה הקלוקלת.

 

 

 

יעקב אבינו

 

ליעקב אבינו מיוחסות שתי מידות: מידת האמת: "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ') ומידת ה'תפארת' (זוהר ח"א קנ"ז ע"ב).

 

מידת האמת מחייבת לנהוג לעתים באופן של חסד ולעתים באופן של גבורה. ההתמזגות בין החסד לדין מביאה ליופי ולתפארת, שגדרה מיזוג דברים מנוגדים להרמוניה אחידה ושילובם יחד בסדר נכון ובהתאמה מלאה.

 

צירוף ההפכים נשקף במילה א-מ-ת. א', האות הראשונה של המילה אמת, היא האות הראשונה של האלף-בית, המורה על התחלת העולם שנברא במידת החסד. ת', האות האחרונה של אמת, היא האות האחרונה של האלף-בית, המרמזת על הגבלתו של העולם במידת הדין. האות מ', שהיא האות האמצעית של אמת, מצרפת יחד את שני ההפכים.

 

משום כך, לאות מ' יש צורה של טבעת, המחברת את השרשרת, שהרי היא האות המרכזית המקשרת את ההתחלה עם הסוף.

 

מידת יעקב היא 'אמת', כמו שכתוב: "תתן אמת ליעקב", כי זו היא תכלית השלמות: המיזוג בין הא' - בחינת הרוחניות הנצחית, עם ה'מת' - הגשמיות הכלה והמגיעה אל סופה.

 

תפקידנו בעולם הזה להיות קשורים לשורשנו הרוחני באמצעות חיי אמונה. כאשר אדם חי בעולם הזה בידיעה שהוא שייך לעולם של תחיית המתים - בכך הוא הולך בעקבות ה-מ', המסמלת את האדם ומקשרת את הא' של הרוחניות עם הת' של הגשמיות, בבחינת "א-מ-ת ליעקב".

 

לפני כל מעשה שהאדם האמיתי פועל, הוא חושב איך יתלווה אליו פרי המעשה לעולם הבא. באופן זה הוא דבק במידתו של יעקב אבינו, שמביא את העולם הבא אל תוככי העולם הזה.

 

 

 

משה רבינו

 

הזוהר הקדוש (זוהר ח"ג רמ"ג ע"א) מייחס למשה רבינו את מידת הנצח. משה נקרא בפי כל ישראל 'משה רבינו', כי הוא הוריד תורה מן השמים ולימד אותה לכל ישראל, הוא הרב של עם ישראל. נוסף לכך, ייחסו רבותינו למשה רבינו גם את בחינת ה'דעת' (הגר"א בפירושו לספרא דצניעותא פ"א). כל שלושת הדברים הללו הם בעצם עניין אחד.

 

מידתו של משה רבינו היא ה'דעת'. משה רבינו זכה לדעת את כל התורה, ועל ידי ידיעת התורה הוא דבק בה' בכל מאודו. בכוח מידת הדעת היה משה המנהיג של דור דעה - דור שכולם היו מחוברים לה' במחשבה תמידית, באמצעות ידיעת התורה. משה רבינו הוציא את מידת יעקב מן הכוח אל הפועל.

 

מידתו של משה רבינו היא מידת ה'נצח', כיוון שמשה הוריד את התורה, שעל ידה זוכים ישראל לתחיית המתים - לחיי נצח.

 

נשמת היהודי היא כלהבת נר, כמו שכתוב (משלי כ', כ"ז): "נר ה' נשמת אדם". להבת הנר רוקדת ומתנועעת. כאשר האדם לומד תורה, נר נשמתו דולק, והוא מתחיל להתנועע. לימוד התורה הוא כהצתת הלהבה בפתיל. זהו חיבור הנשמה לשורשה, ולכן היא מתנועעת. אין תפילת 'דום', לא קיים לימוד 'דום', הנשמה מתחברת לשורשה וכל כולה מזדעזעת.

 

רק מי שיש בו נשמת ישראל, המוטענת בחסדו של אברהם, בפחדו של יצחק ובאמת של יעקב, מסוגל לקבל גם את הדעת של משה ולהתקשר עם הקב"ה על ידי התורה.

 

ככל שהאדם מבין את עמקות לימוד התורה, נשמתו נקשרת יותר עם הקב"ה. ככל שהוא מתאמץ בלימוד התורה, הוא מדבק בקב"ה.

 

זוהי הדבקות של הנשמה בה'.

 

 

 

אהרן הכהן

 

אהרן הכהן הצטיין במידת ההוד. הוד- משמעותו יופי וכבוד, כמו שנאמר: "הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו" (תהלים צ"ו, ו'). התורה הקפידה שבגדי הכהן הגדול יהיו יפים, כמו שכתוב: "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח, ב'). גם כל עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש היתה נעשית בפאר, ביופי ובהדר, כפי שנאמר: "כחתן יכהן פאר" (ישעיה ס"א, י').

 

אהרן הכהן נקרא גם (תהלים ק"ו, ט"ז): "קדוש ה'". הוא דבק בקדושה עד שגם גופו הפך להיות דבר שבקדושה, שממנו קרן זיו הנשמה. אור הנשמה המוקרן בגוף, הופך את הגוף לנצחי, והוא היופי האמיתי. זהו תוכן מידת ההוד.

 

לאחר שחטא אדם הראשון, ירדה מדרגתו הרוחנית ונעשה גופו למציאות עצמאית. באותה שעה נוצר צורך בלבוש המסתיר את הגוף הגשמי. בֶּגֶד מלשון בָּגַד. הצורך ללבוש בגדים בא אחרי שהגוף בָּגַד בשורשו והפך למציאות עצמאית.

 

אדם הראשון התלבש בבגדי כהונה גדולה, כי אותם בגדי כהונה היו לבושי הוד והדר המורים על קדושת הנשמה הפנימית. גופו של האדם הראשון היה זוהר ככהן גדול, ולכן לבש בגדי כהן גדול.

 

מתוך דביקותו בתורה, עלה אהרן הכהן לדרגת מלאך, כמו שכתוב (מלאכי ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו - כי מלאך ה' צב-אות הוא". בכך הוא זכה למידת ההוד, והאיר זוהר נשמתו מתוך גופו, דבר שהתבטא ביופי תפארת בגדי הכהונה ובעבודת הכהונה.

 

עבודת הכהן היתה להעלות את החומר ולחברו למעלת הקדושה. הכהן לוקח בהמה שמסמלת את הבחינה הגשמית של האדם ומעלה אותה להיות ריח ניחוח לה'. הוא מקשר גשמיות ורוחניות - זהו היופי האמיתי, זוהי מידת ההוד.

 

אנו חיים בעולם בלי כבוד כהונה ובלי כבוד מלכות. חיים בדור שבו אנשים עושים כל מאמץ להתנהג בצורה פרועה - הלבוש פרוע, ההתנהגות פרועה. כל זה נובע מתפיסת חיים חסרת כבוד עצמי, חיים בלי הכרת הערך העצמי.

 

מצד שני, אנו בונים סוכה זכר לענני הכבוד שהיו במדבר סיני בזכותו של אהרן. הסוכה מסמלת את ביתנו, את הבית של כל ימות השנה. הבית היהודי צריך להראות כמקום שהשכינה שורה עליו. עלינו להתלבש, להתנהג ולהראות בצורה מכובדת, באופן שזוהר הנשמה יתאחד עם ההנהגה החיצונית.

 

 

 

יוסף הצדיק

 

יוסף נקרא בתואר 'צדיק', לפי שעמד בניסיון הגדול של אשת פוטיפר. חכמי הקבלה מייחסים ליוסף את מידת ה'יסוד' (ספר הקנה). שתי המידות קשורות זו בזו, כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י', כ"ה).

 

הגמרא מספרת שלא היה אדם יפה ובעל חן כמו יוסף הצעיר. למרות זאת, הוא עמד בניסיונות הגדולים ביותר, והיה לצדיק יסוד עולם.

 

בן שנתיים היה יוסף כשמתה אימו בלידתה, ורק בן שבע-עשרה שנה היה כשנלקח מאביו והושם בעל כורחו במקום תוהו, ילל וישימון, במדור הטומאה והחטא - במצרים.

 

לאיזה סוג התנהגות היינו מצפים מנער ששנאו אותו ודחו אותו? כיצד היה צריך להתנהג נער הרחוק מביתו וממשפחתו, כשניתנו לו מעמד וכוח, שהרי נתמנה למשרה חשובה בבית אחד השרים החשובים במצרים?

 

כיצד יכול נער לשמור על עצמו כאשר אשת אדונו מפתה אותו בכל סוגי הפיתויים?

 

כשנזרק לבית הסוהר, היה מצבו נראה חסר תקווה. היש סיכוי שימצאו אותו בני משפחתו בבור המצרי ויחזירו אותו לביתו?

 

ליוסף היו כל הסיבות לפרוק עול, לכעוס, לנטוש. אך שום תירוץ לא גרם לו לעזוב את צדקותו.

 

עמידתו האיתנה של יוסף בקשיים, היתה רק החלק הראשון של סיפור חייו. החלק השני היה ניסיון העושר.

 

יוסף הוצא מהבור והושב על כיסא המלכות. הוא נעשה משנה למלך באימפריה החזקה והעשירה ביותר בעולם! הוא נשא את חותם המלכות ושלט על ארץ מצרים.

 

הוא קיבץ את כל העושר של מצרים ושל כל העולם. הוא נהיה לאדם החזק והמפורסם ביותר בכל העולם - על כולם הוא שלט ומשל!

 

ההצלחה המסחררת לא השפיעה עליו להתנתק מהחינוך שקיבל בילדותו, והוא לא התפתה להתחבר עם העם וליהנות מטוב ארץ מצרים. יוסף נשאר צדיק. שום דבר לא הסיט אותו מנאמנותו!

 

אם מישהו רוצה לפטור את עצמו בטענה שיש לו טבע גשמי, יצר הרע גדול מדי וניסיונות ופיתויים שאי אפשר לעמוד בהם, עלינו רק להצביע על יוסף הצדיק, כי יוסף מחייב את כולם.

 

לכולנו יש היכולת להיות צדיקים כיוסף הצדיק. עלינו לזהות את מידת הצדיק שבתוכנו - מידת היסוד של יוסף, שהיא בחינת "צדיק יסוד עולם".

 

 

 

דוד המלך

 

יום הושענא רבה הוא יומו של דוד מלך ישראל.

 

בפרק התהלים, שנאמר מראש חודש אלול עד הושענא רבה, מוזכרת בקשת הלב של דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש" (תהלים כ"ז). תמיד, בכל מצב ובכל מקום, היתה לדוד אך ורק בקשה אחת!

 

ומהי הבקשה? "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הוא ביקש שבכל מקום שהוא נמצא, שיחוש את בית ה', שירגיש באופן תמידי את קרבת אלוקים.

 

דוד התפלל בדמעות שליש שיזכה למשש את האמונה, שידיעה זו תיחרט בעומק הכרתו עד שיחוש בה תמיד, בחינה של "אמונה חושית". כפי שהעיד דוד על עצמו: "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים ט"ז, ח').

 

דוד המלך מבקש מעלה נוספת: "ולבקר בהיכלו". זו היא מידת המלכות של דוד - להיות תמיד עם ה', להרגיש שאני מבקר בחדר הפרטי של ה'.

 

הבקשה שמלווה אותנו מתחילת חודש אלול ועד לסוף חג הסוכות היא בקשתו של דוד המלך: שנזכה להכיר בנוכחותו של ה' בכל מקום ובכל עת.

 

כאשר יבוא המשיח, תתגלה מידת המלכות בתפארתה. בעת הזו יהיה לנו קשר תמידי עם הקב"ה, בבחינת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". מידת דוד המלך - 'מלכות', היא המפתח לקרב את הופעתו של המלך המשיח במהרה בימינו, אמן.