https://www.tipot.co.il

הלכות ראש השנה - כל הדינים והמנהגים לחג

המצוות העיקריות

יום טוב: ראש השנה הוא בראש ובראשונה מועד ככל המועדים, ולכן מתקיימות בו כל הלכות יום טוב - איסור מלאכה, קידוש והבדלה, מצוות שמחה והסעודות הכרוכות בה, תפילות וקריאת התורה.

שני ימים טובים של ראש השנה: מיוחד ראש השנה מכל המועדים בארץ ישראל שהוא יום טוב הנמשך יומיים רצופים. בתורה, ראש השנה הוא מועד של יום אחד – בראשון לחודש השביעי. הכפלת הימים נובעת מן הספק בקביעת החודש, בימים שבהם היו מקדשים על-פי עדים שראו את התחדשות הלבנה.

בחוץ לארץ כל החגים הם כפולים (מלבד יום כיפור), אבל בארץ רק ראש השנה "זכה" לכפילות הזאת, כי הוא חל בראש חודש, ולכן אפילו בירושלים ובמקדש לא ידעו בודאות איזה יום הוא ראש החודש וראש השנה, עד שבאו העדים. לכן החליטו, ליתר בטחון, לחגוג את שני הימים האפשריים, ולא להשאר תלויים בספק עד בוא העדים.

במהלך הדורות נוספו לכפילות הימים גם טעמים וניחוחות אחרים. המקובלים תופסים את היום הראשון של ראש השנה כיום הדין הקשה, ואת היום השני כיום הדין הרך. בכל אחד מן הימים יש קריא שונה בתורה, הפטרה שונה, ופיוטים שונים. כך שגם אחרי שנקבע הלוח, והכל יודעים שראש השנה "מדאורייתא" – מן התורה, חל ביום א' תשרי, שהוא הראשון מבין שני הימים, עדיין אנו מחזיקים מנהג אבותינו בידינו ומקיימים יומיים של ראש השנה. שניהם שווים במידת חגיגיותם ושונים במקצת בצביונם. רק במקרים נדירים ויוצאי דופן מקילים להתייחס אל היום השני כאל מועד "מדרבנן".

שופר: המצווה המיוחדת של ראש השנה. זמנה של המצווה - ביום. לכתחילה, מהנץ החמה. המנהג הוא לתקוע בשופר בזמן התפילה בבוקר, לפני תפילת מוסף ובמהלכה. ובדיעבד, אם מסיבות שונות אין אפשרות להשתתף בתפילה עם הציבור, או שמסיבות שונות מזדמן להשיג שופר רק בשעות מוגבלות (מה שיכול לקרות לחיילים, למטיילים בחו"ל או למי שמאושפז בבית חולים), אפשר לצאת ידי חובת מצות השופר החל מעלות השחר בבוקר ועד שקיעת החמה, גם אם אין מניין ואפילו אם בכלל לא מתפללים. נשים פטורות ממצוות שופר, שכן היא מצוות עשה שהזמן גרמה, אבל הן קיבלו עליהן מדורי דורות לקיים מצווה זו, ומנהג אשכנז שרשאיות לברך על המצווה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו".

קולות השופר: מן הפסוקים המזכירים את התרועה של ראש השנה בתורה למדים שצריך לשמוע לפחות שלוש פעמים תקיעת שופר. כל תקיעה מורכבת משלשה חלקים: קול פשוט המכונה תקיעה, קול שבור המכונה שברים או תרועה, ושוב קול פשוט. סך הכל, צריכים לשמוע כדי לצאת ידי חובה מן התורה תשעה קולות. יש ספק איך צריך להשמע הקול השבור, כגניחות או יללות או צירוף של שתיהן. הקול המדמה גניחות נקרא "שברים", הקול המדמה יבבות נקרא "תרועה". ונוהגים לעשות כל האפשרויות: תקיעה – שברים – תקיעה (מסומן במחזורים כתש"ת או קש"ק), תקיעה – תרועה – תקיעה (מסומן כתר"ת או קר"ק) ותקיעה – שברים תרועה – תקיעה (מסומן במחזורים תשר"ת, או קשר"ק). המחזור השלם של תקיעות שצריך לשמוע הוא שלוש פעמים תשר"ת, תש"ת תר"ת. ובסך הכל – שלושים קולות.

זהו מחזור התקיעות הראשון. הוא מתקיים אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף. תחילה אומרים פסוקים ומזמורי תהלים, אחר כך מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", ותוקעים את שלושים הקולות. מי ששמע את מחזור התקיעות הזה בשלמותו יצא ידי חובה. הלכה זו נחוצה ביותר לחיילים, חולים, זקנים והורים המטופלים בילדים וטף המתקשים להחזיק מעמד עד סוף כל מאה הקולות – בסוף תפילת מוסף.

השופר עצמו עשוי בדרך כלל מקרן איל, כבש זכר - למרות שבמשנה נאמר ש"כל השופרות כשרים חוץ משל פרה". קרן האיל עוברת עיבוד שבו מוצא ממנה החלק הפנימי. הוא צריך להיות שלם, לא סדוק, ללא ציפוי.

ראש השנה בבית הכנסת

הימים הנוראים בכלל, וראש השנה בפרט, הם מועדים של בית כנסת. בימים אלו מבלים הרבה יותר שעות בבית הכנסת מבכל שבת ומועד. כבר בחודש אלול מתחילים להרבות בתפילה, להשכים באשמורת הבוקר לאמירת סליחות. הספרדים מתחילים כבר בראש חודש אלול, והאשכנזים ממוצאי שבת שלפני ראש השנה או שבוע קודם לכן.

להלן נעסוק בסדרי התפילה המיוחדים של ראש השנה. בשונה מיום הכפורים, שבו הנושא המרכזי של התפילה הוא הווידוי והתשובה, הסליחה והכפרה, הרי שבראש השנה הנושא המרכזי של התפילות הוא מלכות ה' ושלטונו בעולם, וכמעט שאין מזכירים בו חטא ותשובה. בדרך כלל, סודרו תפילות הימים הנוראים ב"מחזור" מיוחד, ובו משתמשים במקום הסידור הרגיל המשמש לחול ולשבת.

ערב ראש השנה: אחרי תפילת שחרית בבוקר נוהגים לעשות "התרת נדרים". כל אחד מן המתפללים מתייצב בפני שלשה אחרים, המהווים "בית דין", ומבקש שיתירו לו את הנדרים שנדר במשך השנה. חזרה פומבית על הטקס הזה, בגירסה שונה, מתרחשת בליל יום הכפורים, בתפילת "כל נדרי". המטרה היא "לנקות את השולחן" מכל ההתחייבויות שלא עמדנו בהן, ששכחנו מהן - ולהתחיל מחדש, "דף חלק".

עוד אומרים את הפיוט "אחות קטנה" של רבי אברהם חזן, מגירונה שבספרד, מן המאה ה13, שנהוג לאמרו בכניסת ראש השנה, לפני תפילת ערבית. ממש ברגעי המעבר משנה לשנה. המילים החותמות את הפיוט: "תחל שנה וברכותיה".

תפילת ערבית של ראש השנה: כבכל יום טוב שלא חל בשבת, מתחילים את תפילת ערבית מ"ברכו", במנגינה המיוחדת של הימים הנוראים. בתפילת העמידה יש שבע ברכות, במקום "שמונה עשרה", ברכה אמצעית היא "קדושת היום", העוסקת בעניינו של המועד, וחותמת במילים "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון".

בברכה השלישית, "קדושה", יש הוספה מורחבת סביב הנושא של המלכת ה' והקדשתו. את החתימה הרגילה "האל הקדוש", מחליפים מעתה ועד סוף יום הכפורים, בכל התפילות, במילים "המלך הקדוש". מי שטעה וחתם כרגיל – חייב לחזור לראש התפילה.

עוד ארבע תוספות קבועות בכל תפילות העמידה בימים הנוראים: "זכרנו לחיים" בברכת אבות, "מי כמוך" בברכת מחיה המתים, "וכתוב לחיים" בהודאה, ו"בספר חיים" בברכת השלום. תוספות אלה – אין צורך לחזור אם שוכחים לאומרן.  יש הנוהגים לומר מזמור "לה' הארץ ומלואה" אחרי תפילת העמידה, כחלק מ"חגיגות ההכתרה" של מלך העולם. בסיום התפילה מברכים זה את זה בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם".

שחרית: מתפללים כבכל מועד, תפילת העמידה כמו בערב. בחזרת הש"ץ מוסיפים פיוטים, שעוסקים במלכות ה' ובקדושת היום. לא אומרים הלל בראש השנה, ובזה הוא נבדל משלושת הרגלים שהם חגי שמחה: "ושמחת בחגך", ראש השנה הוא יום-טוב "מלכותי" יותר. יותר הדר, ופחות חגיגה.

"אבינו מלכנו" - מן התפילות המיוחדות של הימים הנוראים - סדרת פסוקים שכל אחד מהם מתחיל במלים "אבינו מלכנו". התפילה נאמרת אחרי תפילת שחרית ואחרי מנחה בכל יום מעשרת ימי תשובה, חוץ משבת. 

קריאת התורה - בשני הימים קוראים בספר בראשית. ביום הראשון קוראים את סיפור הולדת יצחק. לפי המדרש, האבות נולדו בתשרי. סימן טוב לפקידת עקרות. גם ההפטרה עוסקת בעקרה שילדה: חנה, אם שמואל. בסיפור הולדת יצחק מסופר גם סיפורם של הגר וישמעאל. ביום שעניינו המלכת ה' בעולם, מזכירים גם את העמים הקרובים לנו, שהיו שותפים בהפצת תורתו של אברהם אבינו בעולם. 

ביום השני קוראים את סיפור עקדת יצחק. המוטיבים של הזכרון, הברית, ההבטחה וקרן האיל שהפכה לשופר, קשורים כולם לראש השנה. מפטירים בירמיהו, נבואת נחמה שעוסקת בזכרונות, בהבטחת ה' לפקוד את עמו, ומזכירים את רחל, האם המבכה על בניה, והבטחת הנביא: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם".

כבכל יום טוב, מוציאים שני ספרי תורה, חמישה קרואים לספר הראשון, ואחד נוסף עולה ל"מפטיר" בספר השני, שבו קוראים את קורבן היום מספר במדבר.

נהוג לכבד בעליות לתורה את חשובי הקהל ואת בעלי התפקידים: הרב, החזנים והתוקע. יש מקומות שבהם "מוכרים" את העליות לכל המרבה במחיר. תוספת מיותרת למנהג הזה, שכדאי לבטלה: ויכוחים, עלבונות ועיסוק יתר בענייני כבוד.

ה"הפסקה" - יש קהילות שנוהגות להפסיק בין תפילת שחרית למוסף, לפני התקיעות. ההפסקה נועדה לאפשר לאנשים לעשות קידוש ולטעום משהו כדי לאזור כוח להמשך. יש הנמנעים מאכילה ושתייה לפני תקיעות וממשיכים ברצף עד אחרי מוסף. בכל אופן, אין סועדים סעודה של ממש לפני התקיעות, אלא אם כן אדם זקוק לכך מבחינה בריאותית. 

תקיעת שופר - אחרי קריאת התורה וההפטרה תוקעים בשופר סדרת תקיעות ראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצוה העיקרית מן התורה, כמתואר לעיל.

מוסף: אחרי התקיעות והכנסת ספר תורה מתפללים מוסף. זוהי תפילת מוסף יוצאת דופן וייחודית – יש בה תשע ברכות. מלבד שלוש הראשונות ושלוש האחרונות, המשותפות לכל התפילות, יש באמצעה של תפילת מוסף של ראש השנה עוד שלש ברכות: מלכויות, זכרונות ושופרות. כל ברכה כזאת מורכבת מפרק פתיחה המתאר את הרעיונות המרכזיים שלה, סדרה של עשרה פסוקים מן התנ"ך המכילים את המונח העיקרי של הברכה, ופיסקת חתימה. אחרי כל אחת מן הברכות, תוקעים בשופר. מלבד הנוסח העיקרי של התפילה מתקנת חז"ל, נוספו גם פיוטים. האשכנזים מהדרים במיוחד בפיוט "ונתנה תוקף", שנאמר לפני הקדושה ומכין לקבלת עול מלכות שמים וקדושה. 

סדר התקיעות והברכות - קיימים מנהגים שונים בדבר סדר התקיעות שבכל אחת מן הברכות, והדרך להגיע לסכום של מאה תקיעות בסך הכל. יש התוקעים גם בזמן התפילה בלחש ויש התוקעים רק בחזרת הש"ץ. אלו ואלו משלימים תקיעות אחרי מוסף, במספרים שונים. האחריות על סדרי התקיעות היא בידי המקריא והתוקע, והציבור סומך דעתו עליהם שיוציאו אותו ידי חובתם כיאות. 

מנחה: כבכל יום טוב, תפילת עמידה כמו בערב, אין קריאה בתורה. מוסיפים "אבינו מלכנו" אחרי תפילה העמידה.

תשליך: מנהג קהילות רבות בישראל לצאת אחרי מנחה ביום ראשון של ראש השנה למקום מים, ו"להשליך" לשם את העוונות. המים הזורמים הם סימן לחיים ואם יש גם דגים במים – מה טוב, הם מסמלים פריון ומזל טוב. ראשיתו של מנהג זה באשכנז בימי הביניים, מקובלי צפת אימצו אותו ועיטרו אותו בטעמים מתורת הסוד, ובכך הבטיחו שיתקבל גם בעדות הספרדים וכלל ישראל. יש המקצרים בנוסח ה"תשליך" ויש המאריכים מאוד בתפילות ותחנונים.

היום השני: מלבד ההבדלים בקריאת התורה ובפיוטים, סדרי התפילה של היום השני זהים לאלו של היום הראשון.

ראש השנה בבית ובמשפחה

כפי שראינו בספר נחמיה, ראש השנה הוא לא רק יום של תפילה ותשובה, אלא גם מועד של מאכל ומשתה בלב טוב ושמח. החלק הזה של המועד הוא באחריות הבית והמשפחה, בדרך כלל.

ערב ראש השנה: באופן מיוחד מדגישים בראש השנה את החשיבות של הכנת הגוף: תספורת, תגלחת, רחיצה וטבילה, לבישת בגדי חג. מעבר לרגיל בכל שבת וחג, מדגישים זאת במיוחד בראש השנה, כדי להראות שעם ישראל נכנס ליום הדין מתוך בטחון בה', ואינו ירא וחרד מדי מאימת הדין.

כניסת החג: ביום הראשון מדליקים נרות ומברכים להדליק נר של יום טוב, ו"שהחיינו". בערב השני, אין להכין דבר מן היום הראשון לשני. הדלקת נרות, עריכת השלחן, חימום ובישול אוכל לסעודת הערב – נעשים רק אחרי צאת הכוכבים.

מאכלי החג: יש לכבד את החג ולענגו בסעודות כראוי. קידוש, לחם משנה, וסעודות כיד המלך. לכל עדה ומשפחה המאכלים המיוחדים לה. המשותף לכולם, מנהג שהוזכר כבר בגמרא – מאכלים המסמלים בשמם או בתכנם סימן של ברכה. אומרים "יהי רצון" המתאים לאופיו של כל סימן. יש הנמנעים מלאכול דברים שכביכול יש בהם סימנים לא-טובים, כגון דברים חמוצים וחריפים, ענבים שחורים, אגוזים שמרבים את הליחה וגורמים לשיעול (ואף נתנו בהם סימן, אגוז בגימטריה חטא. אלא שהגימטריה אינה מדויקת).

הסימנים: הסימנים נאכלים במהלך הסעודה, יש שמתחילים בהם מיד אחרי קידוש, ויש ממתינים עד אחרי נטילת ידיים וברכת המוציא. יש אומרים "יהי רצון" קודם לאכילה ויש אומרים אחריה, יש מברכים על הפירות והירקות בפני עצמם ברכת "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה" ויש שאינם מברכים, מכיון שהם נכללים בברכת הסעודה.

א. טובלים את פרוסת החלה אחרי ברכת "המוציא" בדבש ואומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ויש ממתינים עם ה"יהי רצון" הזה עד התפוח בדבש. המנהג לטבל את פרוסת הלחם או החלה בדבש נמשך גם בשאר הימים הנוראים, ויש הממשיכים אותו עד הושענא רבא.

ב. מאכלים בסעודה שיש בהם סימן טוב: אוכלים דגים – ואומרים יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים. אוכלים ראש של כבש (או דג), ואומרים "שנהיה לראש ולא לזנב". ועל הכבש יש אומרים: שתזכור לנו עקידת יצחק. מומלץ לאכול בשר שמן ומיני מתיקה, כסימן לדשן ומתיקות.

ב. הירקות המוזכרים בגמרא: קרא (סוג של דלעת או קישוא), רוביא (סוג של קטנית, 'לוביה'), כרתי (כרישה), סילקא (עלי תרד, סלק או מנגולד), תמרי (תמרים). על הקרא אומרים – קרע גזר דיננו, על הרוביא – שירבו זכויותינו, על הכרתי – שיכרתו אויבינו, על הסילקא – יסתלקו עוונותינו, ועל התמרים – יתמו עוונותינו או יתמו אויבינו.

מימי הביניים, משהתפזר עם ישראל לכל קצווי תבל, לא הכירו בכל המקומות את המאכלים הללו, ומשם החלו להמציא תחליפים שונים, אוכלים רימון – ואומרים יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון. אפשר להשתמש בסימנים גם בשפות אחרות, דוברי גרמנית ויידיש אכלו גזר ואמרו יהי רצון שנתרבה, כיון שגזר בגרמנית הוא "מערן" ומשמעותה של מילה זו היא גם להרבות. מכאן ואילך – השמים הם הגבול. במיוחד מצטיינים בהמצאת סימנים ספרי מנהגים של אדמורי"ם חסידיים.

הנטיה של רוב המפרשים היא להסביר שאין שום משמעות מאגית בראיית או באכילת הסימנים הללו, רק אמירת יהי-רצון כתפילה, והתעוררות הלב למחשבה על הסימן הטוב, יש בה ערך.

שהחיינו: מעיקר הדין, ביום השני אין מברכים שהחיינו, לא בהדלקת נרות, לא בקידוש ולא בתקיעת שופר. שהרי אין זה חג "חדש" לעצמו. כדי לזכות ב"שהחיינו" נוהגים לחדש דבר-מה: בהדלקת נרות ובקידוש מניחים פרי חדש, ומתכוונים לאכילתו בהמשך (יש הנוהגים – כאחד הסימנים). בבוקר, מקובל שהתוקע לובש בגד חדש ומתכוון גם עליו, כשמברך שהחיינו לפני התקיעות.

יום ראש השנה: כבכל יום טוב, סועדים סעודת חג. מותר לבשל (אך לא להדליק אש או לכבותה, רק להעביר מאש שדלוקה מבעוד יום!) יש נוהגים, על פי מאמר בתלמוד הירושלמי, שאין לישון בראש השנה (ביום!), ויש סומכים על דברי האר"י, שאחרי חצות מותר, ואדרבה, מוטב לישון מאשר לעסוק בדברי בטלה: "וקויי ה' יחליפו כח".

שנה טובה