https://www.tipot.co.il

5000 זה כל ההבדל

כאשר עם ישראל יצאו ממצרים התכנית המקורית הייתה שהם ילכו שלושה ימים בלבד, ואחר כך מיד יכנסו לארץ ישראל. אך מכיוון שאז עוד לא יצא הדיסק "תפסיק להתבכיין" וממשיכיו, ומידת הבכיינות שלטה בעם, לכן התכנית השתנתה. מעתה, היה עליהם ללכת במדבר ארבעים שנה. הבדל קטן של פי חמשת אלפים...

שואל הרבי מגור: הרי ידוע שארץ ישראל היא אחד משלושה דברים שנקנים בייסורים, ובמו עינינו אנו רואים כמה ייסורים עברו ועדיין עוברים עם ישראל ועדיין לא קנינו בשלמות את ארץ ישראל. כמה דם נשפך, כמה אלמנות, פצועים ויתומים, שעד היום סובלים, השואה הנוראה – הכל כדי לקנות את ארץ ישראל.

אם כן, שואל הרבי מגור, איך יכול להיות שהתכנית הראשונה של הקדוש-ברוך-הוא, הייתה שעם ישראל ילכו רק שלושה ימים במדבר ומיד ייכנסו לארץ ישראל - כיצד זה יתכן? אפילו אם שלושה ימים אלה יהיו מלאים בייסורים, כגון שילכו רגלי, בלי אוכל, בלי שתייה, בלי שינה, עם ילדים ותינוקות וזקנים, ועוד הרבה סיבות של סבל וייסורים, אבל אחרי הכל – מדובר רק בשלושה ימים! איך יספיקו ייסורים של שלושה ימים, ויהיו אשר יהיו, כדי לקנות את ארץ ישראל?

ומשיב הרבי מגור, שמכאן אנו לומדים יסוד עצום. קבלתם של מעט ייסורים באהבה שקולה כנגד כמות עצומה של ייסורים שלא מקבלים באהבה! אילו עם ישראל היו מקבלים עליהם באותם שלושה ימים את כל הייסורים באמונה ובאהבה, אז שלושה ימים אלו היו מספיקים להם גם לכפר להם על כל עוונותיהם במצרים וגם להכין להם כלים ולזכך אותם להיות ראויים לארץ ישראל, והיו קונים אותה באותם שלושה ימים!

אם כן, ההבדל בין קבלת ייסורים באהבה, בשמחה ובאמונה, לבין קבלתם בבכיינות, הוא כמו היחס שבין שלושה ימים לארבעים שנה! שזה בערך חמשת אלפים! כלומר: מעט הייסורים שמתקבלים באהבה מכפרים פי חמשת אלפים יותר ייסורים, אם לא מקבלים אותם באהבה. וזה מזעזע! עוונותיו, הרבים לצערנו, של האדם יכולים להתכפר לו במעט ייסורים, אם רק יקבלם בשמחה. אך אם הוא בועט בהם הרי שהוא בוחר לעצמו סבל מתמשך וכבד, פי חמשת אלפים.

מאחר וישנם שלושה דברים הנקנים בייסורים, שהם: תורה, עולם הבא וארץ ישראל, אם כן, גם לגבי שני הדברים הנוספים - תורה ועולם הבא, תקף ההסבר הנ"ל. אם יקבל באהבה ובאמונה את הייסורים הנלווים אליהם, זכה לקנות אותם. אך אם לא – יסבול הרבה יותר, אולי פי חמשת אלפים ויותר, עד שיזכה לקנות אותם.

ומהם אותם ייסורים קטנים שיכולים להמתיק לאדם את כל העולם הזה, אם מקבל אותם באהבה, ועל ידם יקנה את ארץ ישראל, התורה והעולם הבא? אלו ייסורים שיש לכל אדם בכל יום - דברים קטנים ומרגיזים שעליהם אומרת הגמרא: עד היכן תכלית הייסורים? כלומר, מהו הדבר הקטן ביותר שנחשב לייסורים? ומביאה מספר דוגמאות:

למשל, אם נתן בגד לתופר ותפר לו שלא כרצונו, זה נקרא ייסורים. או כאשר בא ללבוש את חלוקו אך החלוק היה הפוך, או כשרוצה להוציא מטבע של שקל מכיסו אך מוציא מטבע של עשר אגורות וכדומה. כל אלה נקראים ייסורים ואם אדם מקבל אותם באמונה, הם יכפרו לו.

דוגמא אקטואלית: כולם מכירים המקומות הציבוריים בהם נצרכת שמירה ביטחונית, לכן צריך לעבור דרך שער מגנטי שמצפצף אם יש דבר שעשוי מתכת בכיס או בתיק. כדי לעבור אותו מבלי שיצפצף, אנו מוציאים את כל תכולת כיסינו – מפתחות, טלפונים סלולאריים, מטבעות וכדומה, ואז עוברים בשער. אך לא פעם הוא בכל זאת מצפצף. איש הביטחון מחזיר אותנו לאחור באדיבות, ושוב אנו מפשפשים בכיסינו ומוצאים חפץ מתכתי כלשהו ששכחנו להוציא. 

כעת אנו מנסים לעבור שוב, אך השער שוב פעם מצפצף ואיש הביטחון מושיט את ידו ועוצר אותנו, ואנו מוכרחים לחזור לאחור ושוב לבדוק, וכן כמה פעמים. לכאורה, זה דבר מרגיז. אבל את מי זה באמת ירגיז? את האדם ללא אמונה שלא רואה כלל שלא מדובר בו, גם לא בשוטר או השומר, לא בשער וגם לא במפתחות. אף אחד מהם לא מעכב אותו אלא השם יתברך בלבד.

אם אדם היה זוכר את כל מה שלמדנו עד עתה, והיה מבין שהייסורים הקטנים והמרגיזים, שקיימים בחיי היומיום, מסוגלים לכפר לו אם רק יקבלם באהבה ובאמונה, כי כך ייחסכו ממנו ייסורים גדולים יותר, היה עומד בניסיונות אלה בקלות רבה יותר, כמובן עם הרבה אמונה ואהבה. אבל הכל תלוי בזכירה אחת בלבד: אם רק היה זוכר שהשם הוא זה שמעכב או מחזיר אותו לאחור.

זאת נקודת האמונה שחסרה לאדם – כאשר אינו רואה את בורא עולם לנגד עיניו, אלא את מי שנמצא מולו באותו רגע (שומר, שער וכו') לכן הוא מתעצבן ומתרעם: 'מה? אני גנב? מה אני נראה לך כמו מחבל? תתפסו את הפושעים במקום להיטפל לאזרחים הקטנים והטובים'...

אך, כאמור, האמונה היא - שאין עוד מלבדו והכל לטובה! וכתוספת חיזוק לכך: היא הידיעה שכאשר אדם יקבל באהבה את הייסורים הקטנים, שהם מאת השם שרוצה לכפר לו על עוונותיו ולהקנות לו תורה, עולם הבא וארץ ישראל, אז זה יכפר לו על ייסורים גדולים פי חמשת אלפים! כשיסתכל מנקודת מבט זו הדברים יקבלו פרופורציה נכונה. האם זה כל כך נורא להוציא שוב את המפתחות מהכיס? זה סוף העולם? זה כמעט כלום. אך תקבל את ה'כמעט כלום' הזה באהבה יתכן שזה במקום אסון נורא ר"ל, או ייסורים מתמשכים ח"ו.

דוגמא נוספת. אדם בא לפני פקיד אך הפקיד לא מאיר לו פנים, או שדוחה אותו וכו'. כמובן שזה יכול לגרום לאדם סבל, עצבים, עוגמת נפש, כעס שיוכל להוביל לוויכוח או ריב, או שזה יכול לעבור לו כמו כלום. הבדל אחד עושה את הכל - האמונה. אם אדם מקבל את הכל באמונה שכך השם רוצה וזה לטובה וכדאי לקבל מעט ייסורים ולא הרבה ח"ו, אז יראה שאלו ממש לא ייסורים וזה ממש 'לא כלום'. כי מה כבר קרה כאן? שום דבר נורא.

תופסים לך את המקום שאתה נוהג לשבת בו בבית הכנסת. זה נורא? בודאי שלא. אבל מי שלא מסתכל על זה באמונה יכול התעצבן, 'לאכול' את עצמו מרוב כעס, להגיע לידי ריב... גיהינום שלם. לעומת זאת, אם יסתכל על זה על פי מה שלמדנו, אז הוא ימצא לו מקום ישיבה אחר, או שיעמוד במקום כלשהו בבית הכנסת ולא יראה בזה ניסיון כלל.

וכך יסתכל האדם על כל סוגי הניסיונות והייסורים הקטנים שעוברים עליו בחיי היומיום: לא מצאת חולצה נקייה, הגעת הביתה ואין אוכל מוכן, הילד בוכה ומנדנד וכן הלאה – כל אלה נקראים ייסורים שכדאי מאוד לקבל אותם באהבה. כדאי להתבונן בהם ולקבל הכל באמונה שהכל מאת השם. בדרך זו אדם יצליח לקבל בקלות את כל מה שעובר עליו ויחסוך מעצמו סבל רב.

כמובן שתרגול הדברים יביא לתוצאות מדהימות, וגם להסתכלות בריאה יותר על החיים, בלי כאב, סבל או ייסורים.

מסופר על הרבי מסלאנט, שפעם חיממה הרבנית את מעט החלב שבקושי השיגו, והוא גלש ונפסד. אילו היה מדובר במישהו עצבני הוא בטח היה צועק על אשתו, מנסה להבין איך היא לא נזהרה וכן הלאה. לא קשה להבין לאן הלך הרוחות בבית כזה יגיע, רק בגלל שמעט חלב גלש... אבל הרבי מסלאנט כמובן קיבל את זה באמונה, הודה לה', ושאל את אשתו: איזה עוון נראה לה שהם עשו שבגללו נשפך החלב? חשבה אשתו ואז נזכרה: הם תמיד משאירים כסף לחלבן במחבוא מוסכם, והיום הם שכחו לשים את הכסף... אילו לא היה נשפך החלב הם לא היו זוכרים את זה, ויתכן שהחלבן לא היה אומר להם מילה, בגלל כבודם, אבל אז היו נכשלים בגזל ובצער הבריות... הם שמחו שהחלב גלש מכיוון שזה הציל אותם ממכשול.

זה סיפור קטן של אמונה. אבל בסיפורים הקטנים הללו אדם נופל ומשם מתחיל הגיהינום שלו, שמורכב מעצבים וכעס פנימיים, מהשתלשלות הדברים שמגיעים לאן שהם מגיעים, ומכל מה שאותם ייסורים קטנים היו יכולים לכפר לו. אך מכיוון שלא קיבל אותם באהבה, יצטרך לסבול פי כמה וכמה, ומי יודע עד מתי הוא יסחב את הייסורים הללו, איתם יכול היה לסיים ברגע אחד אם רק היה מקבל אותם באמונה...

לכן עלינו לתת את דעתנו ולעשות חשבון נפש, שיתכן שאנו סוחבים על גבינו ייסורים מתמשכים שלא עוזבים אותו, והכל בגלל שלא קיבלנו באהבה איזה דבר קטנטן שקרה לנו בעבר. אך אל ייאוש ואף פעם לא מאוחר, מעתה יחשוב האדם פעמיים, על כל אותם דברים קטנים שמצליחים להרגיז אותו בקלות ויברר לעצמו: האם הוא באמת רוצה "למרוח" את הייסורים הללו על פני "ארבעים שנה", או שהוא מעדיף לחייך ולסיים איתם תוך כמה ימים...

וכאמור, היחס יכול להיות עד פי חמשת אלפים. כדי להמחיש זאת נשתמש בדוגמא הבאה: נניח שאדם איבד עשרים דולר. אם יקבל את זה באהבה - אז הוא איבד עשרים דולר. ומה בכך? הוא יקבל ישועה רוחנית במקומם. אבל אם יתעצבן - אז יצטרך לאבד פי חמשת אלפים מזה. בחישוב מהיר וקל זה יוצא סכום של מאה אלף דולר... אתה לא רוצה לקבל באהבה אובדן של עשרים דולר? תצטרך לאבד מאה אלף דולר! זה למעשה סיפור החיים הכאוב של רבים מאיתנו... מי יודע כמה טעויות כאלה עשינו ומהם נמשכים עלינו הפסדים וייסורים שונים ומשונים...

לכן מעתה נראה לשנות זאת, וכל אחד יקבל על עצמו לשמוע היטב את כל הדיסקים בנושא ההודאה שיצאו בחודשים האחרונים, ויתפלל שיזכה להודות על הכל ולקבל הכל באמונה. וככל שיהיו יותר יהודים שיקבלו את הייסורים הקטנים באהבה ובהודאה אז יספיקו הייסורים כדי לקנות את ארץ ישראל, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.