https://www.tipot.co.il

המונח "הפרעות" נטבע בראשית ימי החסידות, על ידי גדולי המקובלים - הבעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש. מונח זה משמש לכינוי מצבים שונים המזדמנים לאדם הפוסע באופן הכרתי אל גילוי האלוקות.

המקובלים, בעלי ההשגה הרוחנית, מספרים כי מלבד הבורא אין שום כוח אחר הפועל במציאות. ולכן, מטבע הדברים, גם להפרעות שנשלחות אל האדם "מלמעלה" צריך להתייחס כאל שליחי הבורא, הדוחפים אותו אל עבר מטרת הבריאה.

אדם צריך להבין שה"הפרעות", למעשה, אינן מהוות מכשול בדרכו אל המטרה. האדם מרגיש מה שנשלח אליו מהבורא כ"הפרעה" רק מכיוון שהתכונות שלו עדיין אינן דומות לתכונות הבורא. כלומר, תחושת ה"הפרעה" מלמעלה מורה על בעיות והפרעות פנימיות של האדם, היינו על היעדר תיקון.

הבורא מתייחס לכל הבריאה ביחס המכונה "טוב ומטיב". אך אם אדם אינו יכול להרגיש את השגחת הבורא ככזו, כלומר בצורתה האמיתית, אלא מרגיש התנגדות פנימית, הרי שקיימת בתוכו "הפרעה".

אין הפרעות נוספות מלבד לתכונות הלא-מתוקנות של האדם. דבר אינו מפריע לו לחיות את חייו, היות ומחוצה לאדם קיים רק הבורא שמושך אותו אליו, אל המצב השלם ביותר. לכן האדם צריך להתייחס לכל "הפרעה" שהוא מרגיש כאל סימן מלמעלה, המורה לו כי עליו לתקן את יחסו למציאות ולצעוד צעד נוסף לקראת המטרה.

החופש שלנו מתבטא בכך שאנו יכולים לראות במצב הזה את אפשרות הבחירה. אנו יכולים להתגבר על ה"הפרעה" הזו וליחס אותה לבורא; ששלח אותה כעזר, להראות לי מה עלי לתקן וכיצד. הבעיה היא שלאדם נדמה שכל מאורעות חייו מגיעים מהסביבה שלו ולא מן הבורא. תחושה זו נקראת "הסתר הבורא". על האדם להבין שהבורא הוא ששלח לו אותם, בכדי לעזור לו למקד את מחשבותיו ולהבין שהכול הוא מעשה הבורא.

באופן טבעי, ברגע בו אנו מרגישים "הפרעה", אין אנו יכולים לקשור אותה למטרה. אנו רואים את ה"הפרעה" בלבד, ולא את המקור שלה. אין אנו מבינים שהדבר למעשה נועד לעזור לנו, כי רק מתוך בירור של ה"הפרעה" ניתן לגלות את הבורא.

התמודדות מוצלחת עם "הפרעה" (נמשיך לקרוא לה כך, למרות שאנו כבר מבינים כעת שלמעשה מדובר בעזרה) תלויה בהכנה מוקדמת של האדם לקראתה. אם האדם חושב, מבעוד מועד, שכל ה"הפרעות" שהוא מקבל נועדו

לתקן את מצבו הרוחני, לקרב אותו צעד אחד נוסף אל הבורא, ושעליו להתייחס לכל ה"הפרעות" האלה בחיוב, אזי כאשר מגיעה אליו "הפרעה" כלשהי, הוא מקבל אותה בצורה נכונה.

על מנת להמחיש את הדברים נדגים זאת בעזרת דוגמה מהחיים. נודע לך כי מישהו אמר עליך משהו לא טוב. באופן טבעי, אתה נעשה מתוסכל, רוצה לנקום באותו אדם, פועל כנגדו. במקביל הנך מצטדק ומגן על עצמך. במקום לקבל את ההפרעה הזו בצורה נכונה ולעבוד איתה, אתה רוצה להרוס אותה, ויחד איתה גם את האדם שממנו היא באה. למעשה, אין זה משנה כלל אם אמרו עליך משהו טוב או רע, אמת או שקר.

עליך לברר רק את יחסך למקרה - כאל דבר הנשלח אליך מהבורא בידי מישהו, כדי לעזור לך לגלות אותו. הבורא שולח לאדם את ה"הפרעות" האלו כאמצעי להתקדמות, ולעתים הדבר עלול לבוא בצורה מאוד לא נעימה, או להפך, בצורה נעימה מאוד שמסחררת את ראשו. בכל מקרה, העניין אינו בהפרעה עצמה, אלא במקורה, במי ששלח אותה, כלומר - בבורא.

אחר כך, לאחר שהאדם מכוון עצמו אל הבורא, הוא יכול להתחיל לברר, מדוע הוא שלח לו את ההפרעה דווקא בצורה הזו, בעטיפה הזו.

לחוש את הבורא

אם האדם היה מוכן מראש לקבל את כל מה שקורה לו, כמשהו שבא מהבורא, הוא היה מקבל בהבנה ובאהבה כל ביקורת, כי הוא היה יודע מאיזה מקור היא מגיעה, וכי כך הבורא מקרב אותו אליו.

אך בכל פעם שקורה משהו לא נעים, האדם נמצא במאבק פנימי - האם מקור הדבר הוא בבורא, או שמא הסביבה או "החיים עצמם" בלבד הם שגרמו לכך. בהדרגה, הוא מכריח את עצמו להתייחס אל ההפרעה כך שתיווצר בו הרגשה חזקה יותר של התקרבות לבורא. כך יוכל לעשות בה שימוש כדי להתקרב אל הבורא, לחוש אותו יותר.

האדם צריך לשמוח בהפרעות, המשולות לקרן אור המאירה את המקומות הלא מתוקנים ביחסו של האדם למציאות. אם האדם מצליח לתקן אותם - יוכל הבורא להתגלות בו.

אין עזרה טובה יותר לאדם מאשר ה"הפרעות" שנשלחות אליו. למעשה, זהו מקום העבודה המעשי של האדם בעולמו. כל עוד נמצאים אנו לפני הכניסה לעולם העליון, לפני תחושת הבורא, "הפרעות" אלו הן "מורה הדרך" שלנו. כל עוד הבורא נסתר מאיתנו, הוא מוביל אותנו, בעזרת ה"הפרעות", דרך ההסתר הרוחני שאנו שרויים בו.

לכל אחד יש הפרעות בחייו, אך ההבדל טמון ביחס כלפיהן: האם משייכים אותן לבורא, או לסביבה; האם הן נועדו לאפשר לנו לקבל תמורה כלשהי בעולם הזה או בעולם הבא, כפי שמתארים לעצמם מאמינים בדתות השונות, או שמא הן באות במטרה לקרבנו לבורא, ולהביאנו להשתוות עמו, כפי שמסבירים זאת המקובלים.