https://www.tipot.co.il

לוחם קונג-פו, צוללן, דוגמן ומסעדן – האיש שעשה כמעט הכל, בחר בהשם אחד ושמו אחד.

עים ורבים משיבים על כך, שבעלי תשובה חוזרים למקורות בגלל מצוקה נפשית, כלכלית, או חוסר יכולת להתמודד עם תהפוכות החיים. מעבר לעובדה שזהו מיתוס שקרי ומגמתי, סיפורו של איציק ויפליך, 52, הוא טפיחה מצלצלת על פני המלעיזים. ויפליך, בן קיבוץ רוחמה של השומר הצעיר, גדל באווירה אנטי-דתית מובהקת. שם, בדרום הארץ, לא הרחק מחוות השקמים המפורסמת, קיבל חינוך שבוצניקי, שמבקש לשווא להחשיך את אורה הנצחי של היהדות. בראשית חייו עבר את המסלול הישראלי האופייני: בסיום התיכון התגייס לצבא ושירת בחיל הים ולאחר מכן בשריון, כמעט בהמשך ישיר מצא עבודה כמאבטח בחו"ל. במקביל מצא לעצמו ויפליך תחביב שהלך וכבש את כל נימי נפשו: אומניות לחימה. כנהוג בקיבוצים, יוצאים בני הקיבוץ לאחר הצבא לשנת חופש. כמצופה, בשנת החופש הזו פתח ויפליך בטיול באירופה, ובעקבות החלום המשיך למזרח הרחוק, כדי להשתלם בתחום אומניות הלחימה. בתוכניתו היה ללמוד, ולשוב ארצה, לפתוח בית ספר לאומניות לחימה, שדה לא חרוש בארץ באותה תקופה. אבל לבורא ולמנהיג לכל הברואים, מתברר, היתה תוכנית אחרת בשבילו.

ויפליך היה בדרכו ליפן כדי ללמוד קראטה, כשחבר המליץ לו לעשות תחנה בדרך, בהונג קונג, ולבדוק דווקא אומנות לחימה אחרת, קונג-פו. הקונג-פו מצא חן בעיניו, והוא החליט להישאר, מתפרנס מעבודות צלילה למעמקי הים. אולי רמז לצלילה העתידית למעמקים אחרים. במקביל התאמן והשתלם בקונג-פו, תוך שהוא מחפש אחר הסגנון והמאסטר שמתאימים לו. בעודו מחפש פרנסה אחרת, נקלע לתחום הדוגמנות, ובמשך מספר שנים דיגמן בגדי גברים ברחבי אירופה והמזרח הרחוק. כידוע, עולם הדוגמנות הוא עולם של חיצוניות לשמה, כמעט אנטיתזה לעולם של פנימיות לשמה. אבל כידוע, המקום הנמוך ביותר הוא דווקא המקפצה למקום הגבוה ביותר. והנה, באותם ימים, החלה לרחוש סביב ויפליך תכונה משונה: הם היו כשבעה לוחמי קונג-פו, חבר'ה ישראלים, שכמה מהם התחילו לחזור בתשובה. את ויפליך זה לא עניין. היו לו חיים טובים, הוא הרוויח טוב, עשה מה שהוא אוהב, הכל היה מושלם. מצד אחד המגמה הזו של חוסר העניין ביהדות המשיכה, מה שעושה את סיפורו למיוחד אף יותר. יחד עם זאת, מאידך גיסא, הקשרים הטובים עם החבר'ה חשפו אותו אט אט לעולמה של היהדות.

הוא מעיד על עצמו שמבלי לרצות – הוא נסחף, באותם לילי שבתות בהם הוזמן לסעודות שבת. המאור שבה החל לפעפע. ואז, נחת בהונג קונג סמינר "ערכים", שעשה את המהפך בנפשו. מגמת חוסר המשיכה לדת נמשכה אמנם, או יותר נכון חוק המשיכה של החומר עדיין היה חזק מאוד, והקושי להתנתק גדול. אבל המים שחקו אבנים, ובעודו נכנס לתחום עסקי חדש, אביזרי אופנה וביגוד, החל להפנים את העבודה שיש משהו, יש משהו מעבר לשטויות, כלשונו, שחונך עליהם, ש"הכל פרימיטיבי, לא שייך לתקופתנו, שחור ומגעיל". הדברים התיישבו בלבו לאיטם. הקושי העצום להרפות, לא הרפה ממנו. היום בו הניח כיפה על ראשו – היה יום שחור עבורו. אבל לראשונה בחייו, החל השכל לשלוט. הוא הבין שזה הדבר הנכון – הבין והרגיש בתור יהודי את ההחמצה המוטמעת בחיים שלמים ללא מסורת עמנו הנצחית, בלי לחוות רגש רוחני אמיתי. האירוע שדחף אותו יותר מכל אל התובנה הזאת, היה הרגע בו עמד להעפיל לשלב מתקדם בתורת הקונג-פו. על מנת לקבל את הסודות המתקדמים באומניות הלחימה, היה עליו לעבור פולחן, בו רושמים מילות כוח על נייר, טובלים את הנייר במים, ושותים. אבל איציק ויפליך עלה לשלב אחר לגמרי. באותו טקס, הכתה בו תובנה מופלאה. אם כבר מסגרת רוחנית, ההיגיון מחייב מסגרת רוחנית שהוא קשור אליה באמת בכל נימי נפשו.

כיום, ממשיך ויפליך לעסוק בקונג-פו, באופן שאין בו סתירה ליהדות, הוא נשוי ואב למשפחה, ומתגורר ברמת בית שמש. לפרנסתו פתח ויפליך מסעדה סינית במקום. הוא קיבל את ברכת העסק מהאדמו"ר מפרמישלאן שליט"א, לאחר שנענה לדרישת האדמו"ר לסלק מהמטבח את הטבחים הסיניים, ולבשל בעצמו. היה זה מהלך לא פשוט בשביל ויפליך. אבל אמונת החכמים השתלמה. היום, הוא מספר, הוא אחד האנשים היחידים בארץ שיכולים להחזיק מטבח סיני אותנטי.

מתוך: אתר אחינו