https://www.tipot.co.il

וכן השמח שחברו נכשל בעבודת ה' או במיעוט ידיעתו, כי זה כביכול נותן לו את הדמיון שאם החבר נכשל הרי שהוא טוב ממנו! כמו כן ישנם אנשים השמחים בהשיגם את התאוות הרעות, ועל אלו נאמר במשלי: השמחים לעשות רע יגילו בתהפכות רע (ב יד). נמצא שיש באפשרותו של האדם לשמוח בעולם הזה (כאמור שמחה מדומה – ולפרק זמן מסוים) גם מתוך העבירות שהוא עושה.

 

אך כפי שהתחלנו לראות וכפי שנראה בהמשך, אין מה להשוות בין השמחה המדומה והרגעית הנובעת מהעבירות שהאדם עושה, לבין השמחה האמיתית. זאת עוד מבלי לדבר על השכר בעולם הבא, אלא אפילו בשמחה כאן- בעולם הזה! שמחת הרשות- כגון השירה והניגון בכינור, נבל, תוף, עוגב וכו'. והשמחה האמיתית- כשהאדם מאמין בה' בלב שלם, בוטח בו ומקיים מצוותיו. שנאמר: ...ישמח לב מבקשי ה' (תהלים קה ג), שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב (שם לב יא).

 

אומר השואל: אני לא מבין, כיצד ייתכן שעצם קיומה של מצווה מביא את האדם לידי שמחה? ואתה יודע מה, אולי כלפי אנשים מאוד מסוימים זה נכון, אבל לצערי בלא מעט מהמקרים אני חש שהמצוות הן כעול עלי, וכמדומני שלא רק אצלי... כדי להבין כיצד קיום המצוות יכול להביא אותנו למצב של שמחה ולא להיפך, אזי בנוסף ללימוד הגורמים השורשיים המביאים אותנו לידי שמחה, נצטרך גם לברר מדוע דברים מסוימים גורמים שמחה לאחד ולא לאחר, ומדוע לפעמים דברים ששמחו אותנו בעבר אינם משמחים אותנו בהווה וכן להיפך. כשנקיף את הנושא היטב, או אז נוכל להבין לא רק היאך המצוות יכולות להביא אותנו לידי שמחה אמיתית, אלא גם נדע כיצד ליישם זאת בפועל.

 

וזה תלוי בנו! כדי להיות שמחים באמת, צריך קודם כל להבין שעד כמה שהדבר יכול להישמע מוזר (לחלק מהאנשים), הרי עיקר השמחה תלויה באדם עצמו. הוא יכול להרבות בה או למעט אותה, הכל לפי רצונו וכפי שלמדונו חזל: ...אמר רב יהודה בריה בשם בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט).

 

נמצא שמראש חודש אב אנו מצווים למעט בשמחה, ומרח אדר אנו מצווים להרבות בה, הוי אומר שלאדם עצמו יש את היכולת לשלוט על השמחה. בפרט שהבורא מצווה אותנו לעבוד אותו בשמחה, וכפי שנכתב בהרבה מקומות בתורה ונציין כמה מהם: ...ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך (דברים יב ז). ועוד ...ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך (שם שם יח). וכן ...ושמחת אתה וביתך (שם יד כו). ולא עוד, אלא שהוא מזהיר אותנו ממה שעלול לקרות אם לא נעשה כן ולא נהיה בשמחה.

 

שנאמר: ...ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך כי לא שמעת בקול ה' אלקיך לשמור מצותיו וחקתיו אשר צוך, והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם, תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל (דברים כח מה- מז). ופשוט שהבורא לא היה מצווה ולא היה תובע מהאדם דבר שאין ביכולתו לבצע, נמצא שהבורא בעצמו מורה לנו שאנו יכולים להיות בשמחה ולאורך זמן ואפילו לשלוט בה.

 

יש אומרים שמתוך פסוקים אלו גם ניתן להבין, כי מי שמקיים את מצוות התורה מתוך עצבות ולא מתוך שמחה- סופו להיענש! ובאמת מה ההבנה בזה? הרי שסוף סוף הוא הניח תפילין, שמר שבת וכו', אז נכון שזה לא היה בשמחה, אבל למה העונש חמור עד כדי כך שכל הקללות והעונשים המוזכרים שם, ירדפו אחריו עד שישיגו אותו? התשובה היא- כי ברגע שמקיימים את המצוות מתוך כבדות וטורח ולא מתוך התלהבות ושמחה, אזי מלבד שהכבדות והטורח מובילים בהכרח לחוסר דקדוק בקיום המצוות, לא ימלט שאנשים כאלו ייכשלו גם בחילול ה' נוראי.

 

שהרי כשאותם רחוקים מעבודת ה' רואים את הכבדות הזאת, הם אומרים לעצמם: אם זה מה שמרגישים האנשים שמקיימים את המצוות, מה לנו ולקיום המצוות, וכי גם אנחנו צריכים להיות כאלו מסכנים? וכך מבלי משים, הם גורמים להם להתרחק מהתורה. אבל כשמקיימים את המצוות מתוך שמחה והתלהבות, אזי חוץ מהתועלת של קיום המצווה ביתר שלמות, זה לכשעצמו כבר גורם לרחוקים חשק ורצון להתקרב אל הבורא ומתוך כך לקיים את מצוות התורה.

 

 מימוש הציפיות- משמח! הבה ניכנס עכשיו לתהליך המביא את האדם לידי שמחה, ונעשה זאת דרך כמה דוגמאות. שני מהנדסים במפעל תרופות הצליחו לפתח תהליך יצור חדשני המקצר בחצי את זמן הייצור, כך שבפועל ההמצאה שלהם הכפילה את יכולת התפוקה של המפעל והניבה רווחים נאים. מהנדסים אלו זכו להערכה כללית מכל העובדים במפעל, מהפועל הזוטר דרך מנהלי המחלקה ועד למנכל החברה. אלא שהתייחסותם להערכה שהם קיבלו הייתה שונה: האחד שמח בהערכת חבריו לעבודה על גודל המצאתו יותר מההערכה שנתן לו מנכל המפעל. אבל אצל חברו, הדבר היה הפוך לגמרי ושמחתו הלכה וגברה ככל שההערכה הגיעה מדרג גבוה יותר.

 

 מהו יסוד ההבדל בניהם? הראשון ששמח בהערכת חבריו לעבודה יותר מהערכת המנכל, היה זה מתוך הבנתו שדווקא הם יכולים להעריך טוב יותר את גודל ההמצאה, את הקושי שהיה בפיתוחה ואת התחכום שבה, משאכ במנכל שאינו מתמצא ככ בפרטים ולכן ההערכה שלו היא אינה מקצועית אלא כלכלית. אך השני ששמח יותר בהערכת המנכל אליו, אצלו זה נבע מתוך ההבנה שעל המצאה בסדר גודל שכזה, המנכל שהוא האחראי גם על נושא השכר, ידאג לתגמל אותו בעין יפה.

 

נמצא שהשמחה של כל אחד תלויה בדעתו ובמה שחשוב לו יותר: לאחד ההערכה המקצועית ולשני הגמול הכספי, וברגע שמה שחשוב לו מתממש הוא שמח! דוגמא נוספת, בחור המתמיד בלימודו ומספיק ללמוד כחמישים דפי גמרא לחודש, מחליט למעט בשינה כדי שהחודש יוותר לו זמן רב יותר ללימוד ובכך להצליח וללמוד שישים דפים. בסוף החודש, כשמתברר לו שתוכניותיו התממשו שמחתו הייתה גדולה. מעודד מההצלחה הוא מחליט כי החודש אפשר למעט עוד יותר מהשינה וזאת כדי להגיע להספק של שבעים דפים.

 

אלא שגם הפעם, ההספק היה של שישים דפים ממש כמו בחודש הקודם, אז האם גם עכשיו הוא ישמח או שמא להיפך? אבל מה באמת השתנה מהחודש הקודם שאז עם אותן תוצאות ממש הוא שמח שמחה גדולה? התשובה היא, רמת הציפיות שהוא הציב לעצמו. בחודש שרמת הציפיות התממשה- שמחתו גדלה, אך בחודש זה שהתוצאות לא תאמו את הציפיות – התחושה השתנתה, למרות שגם החודש התוצאות היו טובות יותר משאר החודשים (כיצד אפשר לשמוח גם עכשיו, עיין בחלק ג פיסקה ד השקעה מול הצלחה). נמצא אפוא, שמימוש הציפיות הוא הגורם המרכזי המביא לידי שמחה!

 

מחשבה, בשמחה- זה יותר מחילוף אותיות! הציפיות שאנו כל כך שמחים בהתממשותן, היכן הן נולדות? לשם מציאת התשובה הבה ונבחן עוד דוגמה: אדם קנה כרטיס הגרלה ובעת שמיעת התוצאות הוא מסתכל ורואה שאת המספר הראשון יש לו, וכן את השני והשלישי והנה גם את הרביעי יש לו- והלב כבר מתחיל לפעום בקצב מהיר יותר, הנה גם את המספר החמישי יש לו ומיד הוא מבקש מאשתו שתכין לו כוס מים קרים, כי תחושת ליבו אומרת לו שגם את המספר השישי יש לו, וכשגם זה מתאמת הוא מתעלף מרוב שמחה.

 

כשמעירים אותו, קריאות השמחה היוצאות מגרונו ממלאות את כל חלל החדר. ושוב ושוב הוא מתבונן על המספרים הזוכים ועל הכרטיס שבידו ומתמוגג מנחת. אך לפתע הוא מבחין, שהכרטיס שבידו זה כרטיס ההגרלה של השבוע שעבר... אז גם עכשיו הוא מתעלף, אך הפעם הסיבה שונה לחלוטין... הבה נתבונן מה באמת קרה לאותו אדם. בתחילה, למרות שבמפעל הוא לא קיבל שום דבר, אזי עצם המחשבה שהזכייה בפרס הגדול התממשה- כבר גרמה לו לשמחה אדירה. מאידך, די היה בהבחנה שהכרטיס שבידו ישן כדי לגרום לו לצער רב, למרות שבפועל לא לקחו לו כלום. מכאן נלמד עניין נוסף בתהליך השמחה.

 

שלא רק שהשמחה והצער נובעים ממימוש או אי מימוש הציפיות, אלא שהכל מתרחש במחשבה! ומכאן שהשמחה נולדת במוחו של האדם ובאמצעות מחשבתו, כי שם מקור השמחה ושם מקור העצב! תראה, אומר השואל: בדוגמאות שנתת אני בהחלט מסכים שהשמחה נובעת ממימוש הציפיות ואכן מקרים אלו היא תלויה במחשבה. אבל לא נראה לי שעיקרון זה קיים במקרה שהשמחה באה דרך דבר גשמי. למשל, מי שנהנה משחייה הרי הנאתו היא מעצם השחייה, הוי אומר מתוך הפעלת הגוף במים הנעימים, אז מה זה קשור למחשבה שלו?

 

או מי שנהנה ממאכל מסוים, הרי בכל אכילה ואכילה הוא נהנה מהטעם שהוא מרגיש בפה ולכן שמחתו היא מעצם האכילה, אז איך זה מתקשר למחשבה?! הבה ונעשה סדר בעניין. אכן ישנן הנאות הקשורות יותר לחלק הרוחני של האדם וישנן הנאות הקשורות יותר לתחום הגשמי שלו. וזה נכון שבמישור הרוחני קל לנו יותר להבין את ההשפעה שיש למחשבה על השמחה, אבל צריך לדעת שגם במישור הגשמי המחשבה היא הגורם המכריע. ולמרות שבמקרים מעין אלו ללא המעשה הגשמי המחשבה לבדה לא כל כך תעזור, ממ המעשה הגשמי ללא המחשבה המתאימה גם הוא לא יעזור ונמחיש זאת עפ הדוגמאות שהבאת.

 

 תאר לך מצב שבו אנשים שוחים להנאתם בבריכת המים ופתאום המציל רץ לעברם וצועק בהיסטריה, שזה עתה נודע לו שכשהחליפו את המים בבריכה חלה טעות איומה ובמקום לערב בהם את הכלור, עירבו בהם נוזל רעיל את אותותיו תוך כמה שעות, ועל כולם למהר לבית החולים כדי שיהיה ניתן להציל את חייהם. עכשיו הבה נתבונן, אותו אדם ששומע זאת וסוגר בשחייה מהירה את חמישים המטרים המפרידים בינו לבין שפת הבריכה כדי לרוץ ולקבל טיפול רפואי, האם תהיה לו הנאה משחיית אותם חמישים מטרים?!

 

ומה בעצם ההבדל בין השחייה הזאת לבין השחייה שלפני הודעת המציל, הרי בשני המקרים הוא משתכשך במים? התשובה פשוטה- הידיעה השכלית שהמים מורעלים. כלומר, בתחילה כשהציפיות היו ליהנות משחייה טובה המשוחררת מכל איום כימי הוא שמח, אך אחכ כשהידיעה השכלית מוטטה את הציפייה הראשונית (שבמים אין בעיה) הרי כל ההנאה קרסה עימה!

 

כמו כן, כשאדם אוכל את המאכל האהוב עליו במסעדה יוקרתית ומאוד נהנה מהארוחה, אך לפתע הוא מבחין בכמה יצורים קטנטנים הזוחלים להם להנאתם בתוך הצלחת שלו, האם ההנאה שלו מהמשך הארוחה לא תיפגע? למרות שמסתבר שהטעם נשאר אותו טעם... ואפילו שהוא יקפיד להוציא משם את כל הזוחלים... אכ שוב רואים כי גם ההנאה הגשמית מושפעת בצורה משמעותית ביותר ממה שקורה במחשבה!

 

נקודת המוצא: אבל לא זו בלבד שהמחשבה משפיעה על ההנאה והשמחה, אלא שיש בכוחה גם לשנות את נטיית הלב ולהוביל אותנו להעדיף דבר אחד על פני דבר אחר שאהבנו. כדי להמחיש את הדבר הבה ונשאל: מדוע ישנם אנשים המעדיפים מוזיקה קלאסית על פני מוזיקה ים תיכונית, או להיפך? התשובה לכך מתחלקת לשני חלקים: הראשון הוא טיבעו הבסיסי של האדם, כלומר נתוני הפתיחה שאיתם האדם נולד ושכמובן הם שונים בין איש לרעהו ומשפיעים על כל אחד מאיתנו לאהוב דברים שונים ולחשוב באופן שונה וכו'.

 

השני הוא הטבע המשני שהאדם רוכש לעצמו בתחילה עי חינוכם של ההורים והסביבה, ואחכ עי זה שהוא מטה את עצמו לפי רצונו לכיוון כזה או אחר. הטבע המשני יכול במשך הזמן ובכוח ההתמדה להיות כמו הטבע הבסיסי ולפעמים אף לשנות אותו. כגון אם נטייתו הטבעית של האדם הייתה בכיוון מוזיקלי מסוים, אלא שההורים השמיעו לילדם הקטן הרבה מוזיקה קלאסית והרגילו אותו לזה, אזי קרוב לודאי שאת זה הוא יאהב. כמו כן אם באזור מגוריו רוב ככול החברים שלו שומעים ואוהבים מוזיקה כזו, הרי שגם במקרה זה עשוי להתחולל אותו שינוי.

 

 ולא זו בלבד אלא שאפילו אם הוא גדל על מוזיקה ים תיכונית ואת זה הוא אוהב, אך לאחר שחבר קרוב סיפר לו כשהוא שומע מוזיקה קלאסית זה מאוד מרגיע אותו, ומתוך רצונו להיות גם כן אדם רגוע הוא החל לשמוע מוזיקה קלאסית, למרות הקושי שהיה לו עם זה בהתחלה (ושאולי אף הרגיז אותו), מכל מקום במשך השנים כשההרגל נהפך לטבע הוא התחיל לאהוב גם את המוזיקה הזו... נמצא ששיכלו של האדם יכול לפתח במוחו מן כאלו ציפיות שתהיינה מותאמות לרצונותיו המשתנים, ובהתגשמותן הוא ישמח.

 

 הבה נסכם: א. ראינו שכשהציפיות של האדם מתממשות- הוא שמח! ב. הבנו גם שהמחשבה היא הגורם המשפיע ביותר על רמת הציפיות. ג. עוד למדנו שהציפיות של האדם נקבעות על פי הנתונים הטבעיים שאיתם הוא נולד, אלא שאפשר לשנות זאת עי חינוכם של ההורים, השפעות החברה, או החלטה אישית שלו את מה להחשיב ומה לא, ובעקבות כך לפתח לעצמו ערכים חדשים שממיושם יביא לו שמחה. ד. מכיוון שהאדם הוא זה שמפתח במוחו את רמת הציפיות, הוי אומר שהשמחה תלויה באדם עצמו!

 

 גן עדן של שוטים! רק רגע אומר השואל, לפי הבנה זו שעיקר השמחה תלויה במחשבה של האדם עצמו, יוצא שאדם יכול לפתח במחשבתו גם כל מיני דברים של הבל ורעות רוח רק שיהיו ברי השגה, ואז מה, הוא ישמח כשאותם דברים יתממשו?! התשובה היא- כן! וזה לצערנו מה שקורה בפועל בהרבה מקרים! רק כדי שהאדם לא יהיה ללעג ולקלס בעיני עצמו ובעיני אחרים (שהרי אף אחד לא רוצה להראות כנהנה מדברי הבל), היצר הרע נכנס לתמונה ובגדול, ומסדר את העסק בצורה מאוד מתוחכמת כך שהאדם ירגיש מאוד בנוח מהעניין.

 

לשם כך היצר לוקח נושא שיש בו גם הנאות גשמיות מסוימות כדי שיהיה לו בסיס כלשהו, ועליהן הוא בונה במחשבה כל מיני ציפיות בצורת אתגרים נשגבים, כדי שמימושם של אלו יגרום לו הנאות נוספות. כמובן, שאם אפשר לעטוף זאת גם באצטלא של דברים ערכיים או מדעיים אזי הנחת רוח מהעניין רק תלך ותגבר, והנה לך גן עדן של שוטים עלי אדמות. ניקח למשל את משחק הכדורגל, משחק שהוא לכשעצמו יכול להיות כאמצעי ואולי אפילו נחמד כדי להחליף אווירה ולפרוק קצת מתחים, שהרי אפשר להנות מבעיטה או מנגיחה יפה, לחלץ קצת את העצמות בריצה וכו'.

 

 אבל מכאן ועד למה שהפכו אותו זה פשוט לאבד כל פרופורציה! וכיצד הם עושים זאת? בתחילה נותנים לנושא חשיבות תהומית. אם זה עי התלבושות הססגוניות של כל קבוצה וקבוצה, דרך השופט שאליו צמודים שני יועצים משפטיים (הקוונים) וכלה בסיקור נרחב של המשחק עי עיתוני ספורט ופרשנים מקצועיים. כמו כן צילום ושידור ישיר של המשחק לכל רחבי העולם, כדי שכולם יזכו לראות את הבקעת השער באותה שנייה היסטורית (או היסטרית) כולל שידורים חוזרים ונשנים, ואיך אפשר בלי הילוך איטי של הבקעת השער מזוויות צילום שונות, תוך כדי פרסום סטטיסטיקות של כושר ההבקעה של הקבוצה בשנים האחרונות, אם זה ברבע או בחצי הראשון של המשחק וכו'.

 

וכמובן, הדובדבן שבקצפת הוא הפיתוח המחשבתי של דירוג הקבוצות בטבלה בהתאם לניקוד שצברו במהלך המשחקים, כולל יחס השערים- כדי לדעת מי האלופה! הוסף לכך שבמשחקים חשובים ראשי המדינה מכבדים את האירוע בנוכחותם, והנה לך תהילת עולם.

 

לפיכך, כשהבן של אחד הצופים רץ עם הכדור לשחקן המצטיין שיחתום לו וממש בחתימת ידו על הכדור, הוא מיד נהפך לקראת השכונה. ועד כדי כך זה פועל על אותם אנשים שהפסד של קבוצתם מכניס אותם לדיכאון שבועי... עד המשחק הבא, בתקווה שהפעם הם ינצחו! וכך במשך כל השבוע הם מפתחים את הציפייה לניצחון, ובמקרה שזה מתממש זה יכול להגיע לכדי כך שכמאה אלף איש (ולפעמים גם יותר) יחגגו ברחובות, ואם זה קרה בחול אזי אלפים יגדשו את שדה התעופה בנתבג כדי לקבל את פני השחקנים, ובמקרה של הפסד הנבחרת הלאומית זה יכול גם לגרום לאבל לאומי.

 

וכדי שכל מקסם השווא הזה ינוע, משמנים את המערכת בהרבה מאוד כספים שאותם מממנים בעיקר המכורים לדמיונות. אלא שאם כבר עושים מהעניין עסק כל כך גדול אז כדאי קצת להתבונן מה באמת יש שם, וכשנעשה זאת נראה שזה פשוט נבוב וחסר כל תוכן! הנה עשרים ושניים איש רודפים אחרי כדור אחד, ממש במסירות נפש וכשסוף סוף משיגים אותו אז מה עושים? בועטים בו... הרי עיקר המשחק הוא המרדף אחר הכדור, מרדף שנמשך כשעה וחצי כבמהלכו השחקן נוגע בכדור בסהכ בין דקה אחת לשתיים בלבד!

 

(כי רוב הזמן הכדור נמצא באוויר או שהוא מתגלגל לאורך ולרוחב המגרש) וכדי לזכות ולגעת בכדור לפחות למשך זמן מה, צריך לנוע על פני המגרש (כלומר לרוץ) כחמישה קמ למשחק! אבל מה כל זה לעומת התהילה של לגלגל את הכדור אל בין קורות השער, ובין רגע להיהפך ולהיות אליל הספורט התורן, שהרי הבעיטה הזו היא משהו שמימי שדורות על גבי דורות חיכו לו, ומהיכן אנו יודעים זאת? לפי עוצמת השאגות שלאחר ההבקעה... והגדילו לעשות בפיתוח הציפיות האפשרויות למימושן- במשחק הכדור-סל. שם נקבע כי גם אם המשחק הסתיים, אבל רגע לפני סיומו הכדור עזב את ידי השחקן לעבר הסל, אזי למרות שהכדור נכנס לסל אחרי צלצול הפעמון, מעלים עליו (על הכדור) כאילו הוא נכנס לפני הצלצול!

 

 אמור מעתה, כשנותרה שנייה לסיום המשחק והקבוצה המקומית מובילה ביתרון של נקודה על פני יריבתה, ובדיוק אז שחקן היריב זורק את הכדור לסל ובאמצע מעופו של הכדור נשמע פעמון הסיום, הנה אם הכדור יכנס לסל, הקבוצה שלו תזכה בשתי נקודות והיא זו שתנצח, ואם לא אזי הקבוצה המקומית היא המנצחת. כך שבפועל כדור זה הוא המכריע איזה קהל ישתולל משמחה ואיזה מזעם. וכותרות עיתוני הספורט ישתנו מן הקצה אל הקצה בהתאם להחלטת הכדור האם להיכנס לסל או לא...

 

שמחה מושלמת- הרמוניה של גוף, נשמה וכל היקום! אתה יודע, אלה שנמצאים עמוק בפנים שואלים עכשיו את עצמם אז מה בעצם כל כך רע בלפתח דברים מעין אלו? גם אם יש בהם כל מיני דברים מוזרים, אם נהנים מזה אז לבריאות, מה עונים להם? ובכן, הקבה ברא באדם את היכולת להנות ולשמוח מדבר גשמי ומדבר רוחני, אלא שההנאה הרוחנית עולה לאין ערוך על ההנאה הגשמית הן בעוצמתה והן באיכותה.

 

 כי הנה החוויות הגשמיות שלנו מוגבלות ביכולת הגוף לקבלן וכמו שנאמר: דבש מצאת אכול דיך... (משלי (כה טז), ואם לא נגביל את עצמנו, אז בתחילה נסבול מהצרבת ואחכ זה יהיה הרבה יותר גרוע... לעומת זאת במישור הרוחני הגבלות הגוף אינן קיימות ולכן לא רק שהן בעלות עוצמה הרבה יותר גדולה, אלא שלכאורה נראה כי כאן אין כל גבולות ורק אם יצליחו לארגן את הפנטזיה המתאימה אז השמיים הם הגבול...

 

 ההבדל באיכות נובע מכך שתתקעד (תשע מאות שבעים וארבעה) דורות לפני בריאת העולם והאדם, הקבה כתב את חוקי התורה שהם למעשה התוכניות והנוסחאות של כל הבריאה, וכשהקבה ברא את העולם הוא הסתכל בתורה (בתוכנית) ועל פיה ברא את הכל.

 

נמצא שהעולם והאדם מותאמים בצורה מושלמת למצוות וחוקי התורה, אזי לא רק שהמימוש שלהם יגרום לו סיפוק רב, אלא מכיוון שיש בזה תיאום מלא בין מערכות הגוף והנשמה לבין הבריאה (שכאמור כולם נבראו בצורה המותאמת לתורה וחוקיה), הרי שכאן השמחה תהיה עם רוגע ושלווה נפשית מושלמת. ובעומק הדבר הרצון היסודי של הנשמה הוא לעשות את רצון הבורא, כי הנשמה תמיד שואפת למקורה וכדברי הגמרא: ...ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות... (ברכות יז (:. לכן, קיום מצוותיו של הבורא למרות כל המעכבים (יצר הרע ותחבולותיו)

 

 נותן לנשמה את הסיפוק המלא של מימוש הציפיות האמיתיות ביותר שיש, וככל שנשתחרר מהיצר הרע- כך נוכל להגיע לסיפוק השורשי והמלא שאפשר בכלל להשיג בעולם הזה! אך כשהאדם בודה את האתגרים ממוחו, אזי גם אם הוא יפתח דברים מאוד יצירתיים, להגיע לבדו לשורשי הבריאה זה גובל בתחום הבלתי אפשרי, (ובפרט שהיצר נותן לו פיתויים אחרים כדי שלא יגיע לאותם שורשים).

 

לכן גם אם תהיה לו הצלחה מרובה במימוש הציפיות שהוא יצר, הנשמה עדיין תישאר רעבה. אז נכון שתהיה לו תחושת שובע רגעי ואפילו מאוד מתוקה, שהרי הוא זה שפיתח את הרעיון והוא זה שמימש אותו, אך לאחר זמן לא רב תחושת הרעב רק תלך ותגבר. כי בשורש, הנשמה כמהה לשווה הרוחנית שעל פיה היא נבראה, ומשזו אינה ניתנת לה- היא דורשת את שלה, ולכן ישנם כה רבים (ובעיקר צעירים) ההולכים ומנסים את כל סוגי ההנאות שבעולם.

 

אך גם אלו מתוכם שהצליחו להשיג את כל מה שתכננו להשיג, מרגישים שזה לא זה וגם בהנאות החדשות אין להם את השלווה בנשמה, ובעקבות כך הם גם מגיעים לפעמים לכדי ייאוש מהחיים... משל לתינוק רעב שבמקום רעב שבמקום לטרוח ולהכין לו דייסה מזינה וטעימה משקים אותו במים עם סוכר, אז נכון שבתחילה הוא מתלהב כי זה מתוק ומאוד טעים וזה אפילו נותן לו תחושה רגעית של שובע, אבל לאחר זמן קצר הוא שוב מרגיש רעב ואם גם עכשיו יתנו לו מים עם סוכר, אזי הפעם זה כבר יחזיק פחות זמן ותחושת הרעב תחזור על עצמה וביתר שאת.

 

 אותו יסוד קיים גם בנשמה של כל אדם, ולכן אם לא ניתן לנשמה את המזון הרוחני שלו היא זקוקה, אזי במקרה הטוב התחליפים יהיו יעילים לזמן קצר, אבל אחכ היא שוב תרעב... הוא אשר הבאנו בתחילה: יש תחושה של שמחה ויש שמחה ממשית- שמחה אמיתית! שכר המצווה- שמחה! לאור הדברים הנל נבין כי מי שלמד לדעת שיש בורא לעולם ושהבורא מסר לנו בתורתו הקדושה שתכלית הבריאה היא שהאדם יזכה להנות מזיו השכינה, והוא כבורא שברא את כל ההנאות כולן מסר לנו (בתורה שבעל פה – בגמרא, במדרשים ובתורת הסוד)

 

שזו ההנאה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לחוות, והאדם מאמין ובוטח בה' יתברך שכגודל עבודתו כאן, כך ירבה שכרו בעולם הבא, או אז הוא מציב במחשבתו שכל מצווה שהוא מקיים מקרבת אותו אל תכלית הבריאה. ולכן כשהוא מקיים (מממש) את המצוות הוא שמח בכל מצווה ומצווה כמוצא שלל רב, ולא זו בלבד שהמצוות אינן כטורח עליו אלא להיפך, הוא מרגיש שהן מהוות כמנוף להגשמת ציפיותיו ושמחתו גדלה עם כל מצווה נוספת. משל לאדם ההולך ביער ולפתע מתגלה לעיניו מראה מלבב של יהלומים גדולים הפזורים ביער.

 

 כמובן שמיד הוא מתחיל לאסוף אותם אל תוך שקו, יהלום ועוד יהלום ועוד אחד וכשהשק מתחיל להתמלא, זה אומנם מכביד קצת על הכתף וגם העובדה שצריך להתכופף ולהרים את היהלומים גם היא אינה מקילה, אך השמחה וההתלהבות גוברת עם מציאת כל יהלום חדש, וכשהוא מסיים לאסוף את כל מה שסביבו ומביט בסיפוק על מה שנאסף והמחשבות של מה לעשות עם כל העושר הרב שנפל בחלקו כבר מתרוצצות במוחו, הוא מבחין בזוית העין שגם ביער הסמוך יש את אותם נצנוצים מבריקים.

 

עכשיו נשאל, האם הוא ייגש לראות מה זה, או שמא כאבי הגב יכריעו?! ואחרי שהוא יתקרב ויראה שהפעם היהלומים גדולים ויפים יותר מהראשונים, האם ייתכן שבמוחו תעלה המחשבה הבאה: מה עוד פעם יהלומים? די, כבר אין לי כוח לאסוף יהלומים נוספים זה נראה לי ממש מוגזם, וחוץ מזה למה להיות כזה פנאטי, שאחרים יזכו בזה.... הרי כל אחד מבין שהשמחה תציף את ליבו ותשכיח ממנו את העייפות וכאבי הגב, ובמשנה מרץ הוא יסתער גם עליהם...

 

נמצא, שכשהאדם מבין באמת ובתמים שכל מצווה ומצווה שהוא מקיים מגדילה את שכרו, ופה לא מדובר על יהלום בודד, שהרי אפילו מצווה קטנה שקולה כנגד אלפי זהב וכסף, או אז השכל הישר מניע אותו לקיים את המצוות מתוך שמחה והתלהבות. כדי להוסיף עוד קצת התלהבות הבה ננסה להבהיר מעט מהו סדר הגודל של השכר בעולם הבא, ועי כך יומחש לנו יותר עד כמה כדאי להתאמץ ועד כמה יש לשמוח בקיום המצוות.

 

המחשה לזה ניתן לדלות מהאמור בספר מכתב מאליהו (חלק א עמ' ד) שעל פי דבריו מתבאר, כי אם ניקח את כל סוגי ההנאות שנהנו כל האנשים בעולם מיום בריאת העולם ועד סופו ונדחס את כל ההנאות לרגע אחד ואת הרגע הזה נכפיל למשך עשרים וארבע שעות, הרי שהיום הזה יהיה היום המאושר ביותר שמישהו בכלל יכול לדמיין. עם כל זאת זה עדיין לא מגיע לרמה של המחשבה על ההנאה בעולם הבא וזאת עוד מבלי לדבר על עצם ההנאה שנקבל שם בעזהית.

 

 הזכות לתת- הזכות לשמוח! זהו רובד אחד של פני הדברים, אבל ישנו רובד עמוק הרבה יותר שאליו מגיעים בהתבוננות נוספת ובאמצעותו אפשר להוסיף שמחה על שמחה. הבה נתבונן, כשאנו קונים מתנה יפה לילד או לרעייה, הרי בעצם רכישת הדבר אנו כבר שמחים עוד לפני שאנו מקבלים את תגובתם על המתנה, וזאת למרות ההונאות המרובות והטרחה שיש בדבר. כי עצם העובדה שהאדם עוסק בלהעניק ולתת מעצמו לאחרים זה לכשעצמו כבר גורם לו לסיפוק ולשמחה. ומעשה שהיה ממחיש את הדבר בצורה נפלאה.

 

 לפני כמה שנים הגיע לביקור בארץ אדמור חשוב, ורבים מחסידיו התחרו על הזכות להיות נהגו האישי במשך שהותו בארץ. עקב מספרם הרב של הפונים הוחלט לעשות מכרז פומבי, כך שמי שיהיה מוכן לשלם את הסכום הגבוה ביותר כדי להסיע את האדמור- יזכה. בסופו של דבר, זה אחד מהחסידים שהיה מוכן לשלם מיליון דולר! אין ספק שאותו חסיד ששילם ממיטב כספו כדי לזכות ולהסיע את הרב, שמח בעצם התשלום שהביא אותו לזכייה, ולמה? כי תהיה לו את הזכות לשמש את האדמור!

 

 ועכשיו נשאל כמה אנו היינו מוכנים לשלם (אילו זה היה אפשרי) כדי לשמש את אחד התנאים הקדושים? למשל את רבי שמעון בר יוחאי או את רבו רבי עקיבא. כמה היינו מוכנים לשלם כדי לשמש את אחד הנביאים? נניח שזה יהיה אליהו הנביא או תלמידו אלישע... וכמה היינו נותנים כדי שמשה רבנו או אברהם אבינו יסכימו ולו רק לקבל מאיתנו מתנה? והנה כאן בורא העולם בכבודו ובעצמו אומר לנו: