https://www.tipot.co.il

"בְּמִקְרֶה"... 'בְּמִקְרֶה' פָּגַשְׁתִּי בִּפְלוֹנִי, 'בְּמִקְרֶה' עָבַרְתִּי בִּרְחוֹב אַחֵר, 'בְּמִקְרֶה' הִתְעוֹרַרְתִּי

לְעִתִּים מְזֻמָּנוֹת, אֲנָשִׁים פּוֹלְטִים מִפִּיהֶם אֶת הַמִּלָּה: "בְּמִקְרֶה"... 'בְּמִקְרֶה' פָּגַשְׁתִּי בִּפְלוֹנִי, 'בְּמִקְרֶה' עָבַרְתִּי בִּרְחוֹב אַחֵר, 'בְּמִקְרֶה' הִתְעוֹרַרְתִּי, וְעוֹד כַּיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה.

יַלְדָּה שֶׁאֵינָהּ רוֹצָה לְהָכִין אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁקִּבְּלָה בְּבֵית הַסֵּפֶר, מַצָּבָהּ גָּרוּעַ. אֲבָל אִם הִיא לֹא מְסָרֶבֶת אֶלָּא אוֹמֶרֶת: "אִמָּא, אֲנִי רוֹצָה לַעֲשׂוֹת שִׁעוּרִים, אַךְ קָשֶׁה לִי, עִזְרִי לִי בְּבַקָּשָׁה" – אֵין בְּכָךְ שׁוּם פְּגָם, וְאֵיזוֹ אִמָּא לֹא תַּעֲזֹר לָהּ בְּשִׂמְחָה?

אִם כָּךְ צָרִיךְ לִנְהֹג בִּזְהִירוּת בִּגְלַל כְּאֵב גָּרוֹן – לִשְׁלֹחַ אֶת הַחַיְדַּק לַמַּעְבָּדָה, לִרְאוֹתוֹ דֶּרֶךְ מִקְרוֹסְקוֹפּ כְּדֵי לִקְבּוֹעַ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ טִפּוּל מַתְאִימָה יוֹתֵר. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁכָּךְ עָלֵינוּ לִנְהֹג בַּחַיְדַּקִּים שֶׁל גַּאֲוָה, לָשׁוֹן הָרַע, פְּרִיצוּת, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה

בַּחֲזָרָה בִּתְשׁוּבָה אָדָם עָלוּל לַעֲשׂוֹת שְׁגִיאוֹת, וְלִמְנוֹעַ מֵעַצְמוֹ אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמְיֻחֶלֶת. הַדָּבָר יָכֹל לִנְבֹּעַ מִטָּעוּת, אֲבָל גַּם מֵעַצְלוּת. לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ מְרַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, וְלֹא עוֹשִׂים אֶת הַנִּתּוּחַ הַמַּתְאִים לְנִשְׁמָתֵנוּ, וְכָךְ מוֹנְעִים מִמֶּנָּה אֶת הַטִּפּוּל הַמַּתְאִים.

אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַמַּשְׁכַּנְתָּא. שׁוֹלְחִים לוֹ מִכְתָּב מֵעוֹרֵךְ דִּין שֶׁיְּשַׁלֵּם, וְהוּא מַבְטִיחַ לְשַׁלֵּם. מַמְתִּינִים לוֹ זְמַן מָה, וּכְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, בָּאִים אֵלָיו מֵהַהוֹצָאָה לַפֹּעַל, וְגַם לָהֶם הוּא מַבְטִיחַ לְשַׁלֵּם, וְכָךְ הָלְאָה. בַּסּוֹף עוֹד יַאַסְרוּ אוֹתוֹ בְּבֵית הַסּוֹהַר אוֹ שֶׁיְּאַשְׁפְּזוּ אוֹתוֹ בְּמַחְלָקָה שֶׁל מְשֻׁגָּעִים.

לִפְנֵי שֶׁאַתָּה תּוֹהֶה מַדּוּעַ לֹא נַעֲנֵיתָ, כְּדַאי   שֶׁתִּבְחַן הֵיטֵב אֶת עַצְמְךָ, כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק אֶת תְּפִלָּתְךָ, אֶת  אֲמִתּוּתָהּ, אֶת שְׁלֵמוּתָהּ. שְאַל אֶת עַצְמְךָ, הַאִם תְּפִלָּתְךָ הָיְתָה טְהוֹרָה וַאֲמִתִּית? הַאִם בֶּאֱמֶת הִתְפַּלַּלְתָּ מִקִּירוֹת לִבְּךָ? הַאִם אַתָּה בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים מִשְׁתּוֹקֵק לִירָא אֶת ה'?

אשה צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפאריז. היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה, ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי" חשבה לעצמה.

מוגש באדיבות העיתונאי הרב קובי לוי - 050-5383822, מתוך סדרת ספריו "העיתונאי"
מתוך אתר "אחינו - פורטל עולם התשובה"

אברך סיפר להגאון רבי חיים קנייבסקי על מצוקה איומה: "עכברים שורצים בביתי, וכל נסיון לגרש אותם עלה בתוהו". איך זה נגמר? בימי חול המועד, כחודש לאחר שהגיע בפעם הראשונה אל הגר"ח, הוא שב לבית הרב, ובפיו בשורה. "מיד כשנכנסה המשכורת הראשונה מיהרתי לעשר והעכברים נעלמו"

לקראת יום השואה אנו מביאים לפניכם עדות מרטיטה ומצמררת מפי הרב הגאון מנשה קליין שליט"א (האדמו"ר מאונגוור שליט"א ומחבר הספרים החשובים "שאלות ותשובות משנה הלכות", ועוד) על מסירות נפשם הנפלאה של אחינו בית ישראל בתוך הגיא צלמוות בימי השואה הארורים.
הרב נשלח למחנה עבודה במשך כל שנות השואה, ובחסדי שמיים ניצל. הקים קרייה בירושלים ובארצות הברית, מחשובי הפוסקים בדורנו.
הרב חיבר חוברת שלימה בו סיפור חייו ואחינו היהודים הקדושים בשואה, לפניכם פרק י"ד מהחוברת.

היו שאיבדו את אמונתם בין גדרות התיל, והיו שנאחזו בה בכל מחיר. איך הצליחו הנשים בגטו ורשה לקיים את המצוות הייחודיות להן? באמצעות דרך סודית למקווה, ברכה על נרות שבת שלא היו, ולפעמים אפילו ברית שערכו בעצמן לתינוקות

כאשר היה כבר על סף ייאוש, ראה משה סוף סוף מרחוק בניין גדול שהיה בית אבות ציבורי. הוא עצר ונכנס לבניין, וביקש מהמנהל שישכיר לו חדר לכמה ימים. מנהל בית האבות הודיע לו בקרירות שזה בית אבות ולא בית מלון, וכי הם אינם משכירים חדרים לימים בודדים, ובכל מקרה, התפוסה מלאה ואין לו שום חדר פנוי. 'אנא, התחשב במצבי', התחנן משה, 'אני עלול לקפוא בחוץ למוות. אני מוכן לשלם כל מחיר שיידרש.'